ביקורת קולנוע: חצות בפריז

לו היינו נוסעים לפריז עם וודי אלן, רשמי המסע היו ודאי מהדהדים את עלילת סרטו האחרון (ה-41), "חצות בפריז". כלומר, אלן ודאי היה מתזז אותנו הלוך ושוב ברחובות העיר היפהפייה הזו ולא מפסיק להלל, לשבח ולהתלהב מכל חלוק אבן, פסל, מונומנט ועלה, ולהצביע על כל אתר ואתר בעיר שבו ישבו או עברו בשנות העשרים של המאה הקודמת שלל אמנים גדולים בכלל וגיבורי תרבות נערצים על אלן בפרט, ביניהם כמובן גם סופרים אמריקנים דגולים. זה בעצם מה שקורה לגיבור הסרט, גיל, שהוא תסריטאי מצליח אבל סופר מתוסכל, המגיע לפריז עם ארוסתו והוריה (הזוג הצעיר תפס טרמפ על מסע העסקים של האבא האמיד). הוא מתאהב בעיר עד כלות, נשאב לפנטזיה לילית (שמתחילה תמיד בחצות) שבה הוא פוגש את כל גדולי הדור של פריז בשנות העשרים ושם, בין מפגש עם זלדה וסקוט פיצג'רלד לשיחה קלה עם המינגוויי ודאלי, הוא משפץ ומלטש את הרומן שלו, שבמרכזו בחור העובד בחנות נוסטלגיה, כזו שנמכרים בה פריטי אספנות ישנים. אואן ווילסון מגלם את גיל, ובעצם את אלן, על הדיבור הצפוף, המתקשקש, מתלהב, מתלבט, משעשע, קולע ולפעמים גם מייגע. לו היה אלן גבוה, בלונדיני, נטול משקפיים ונאה, הוא היה אואן ווילסון. מכאן ברור שווילסון עושה עבודה מצוינת ומוכיח - אחרי שורה של קומדיות רומנטיות אוויליות - שהוא באמת שחקן, לא סתם פרצוף יפה. גיל מאורס לאינז, שהיא הצעירה האמריקנית המפונקת-מעצבנת התורנית של אלן, בגילומה - שהוא אכן מעצבן - של רייצ'ל מקאדמס. לאינז יש הורים אמידים, שמרנים ורפובליקנים, שגיל-אלן לא פוסח על שום הזדמנות לדבר בגנותם, ויש לה גם צמד חברים, קרול ופול, שאותם היא וגיל פוגשים במקרה בפריז ומתחילים להסתובב איתם. אינז מוקסמת מהידענות לכאורה של פול, שהוא סוג של אינטליגנט יהיר, בעיקר מטעם עצמו, מסוג האנשים שיודעים הכול על כל דבר, וקצת יותר טוב (גם אם הידע שלהם לא ממש נכון). מה שמכונה בלשון פשוטה נאד נפוח. גיל, לעומתה, לא סובל אותו ומשתדל להתחמק ממגע איתו. כך קורה שבתום ארוחת ערב אחת הוא מסרב להתלוות לחבורה למועדון ריקודים ומוצא עצמו, קצת שתוי, אבוד ברחובות פריז בחצות. הוא עולה למכונית עתיקה שיושביה מזמינים אותו להצטרף למסע לילי, אל פריז של שנות העשרים.


המסע אחורה בזמן מלמד אותו, כמובן, אי אילו אמיתות על ההווה, על עצמו ועל מערכת יחסיו עם אינז, שאמורה להגיע לחופה. וכל זה בלי קשר למה שהוא מבין ומסיק לגבי כתיבתו וכמיהתו לנוסטלגיה ולזמנים אחרים, שממרחק הזמן - והיעדר ההתנסות האישית - נראים לו הרבה יותר טוב. גיל חוגג (גם מילולית) בין שלל דמויות ידועות וגיבורי תרבות, בגילומם של שחקנים ידועים ואלמונים, שכולם, כך נדמה, חוגגים את ההזדמנות שאלן סיפק להם להיכנס לנעלי אגדות אנושיות. החל באדריאן ברודי כסלוודור דאלי וקתי בייטס כגרטרוד סטיין ועד קורי סטול כארנסט המינגוויי ואליסון פיל כזלדה פיצג'רלד. וישנה, כמובן, פריז היפהפייה, שמצולמת ומצטלמת כאהובה נערצת, מקסימה ושובת לב. החל ברצף צילומי הפתיחה הרודפים זה את זה כגלויות נוף מרהיבות ומושלמות, וכלה בצילומים שבהם אתרים שונים בעיר אמורים להוות רק תפאורה ורקע, אבל כמו שחקנית משנה נהדרת הם גונבים קצת, פה ושם, את הסצנה. בסך הכול מדובר בסרט קליל, קומדיה רומנטית וודי אלנית, כלומר אחת משופעת במלל מתחכם-עד-מתוחכם, עם גלריית הטיפוסים המוכרים שלו (הסופר הנעבעך המתלבט, האישה הצעירה והביצ'ית, הפסבדו-אינטלקטואל המתנשא, מושא האהבה החמקמק וכן הלאה); קומדיה רומנטית שהטוויסט בה הוא הפנטזיה המתגשמת של הגיבור (לעומת קומדיות רומנטיות שהטריגר בהן הוא רצף צירופי מקרים, מפגשים מפוספסים וכיוצא באלה הבלים), שהפעם היא מלאה באמנים, שמות ידועים ונוסטלגיה עם עיטור מוזיקלי ג'זי.
שורה תחתונה:
קומדיה רומנטית קלילה וחביבה שתשמח במיוחד חובבי וודי אלן ו/או פריז.
"חצות בפריז", קומדיה רומנטית אמריקנית. תסריט ובימוי: וודי אלן. הפקה: לטי ארונסון, סטיבן טננבאום, חאומה רורס. צילום: דריוס חונדג'י, יוהאן דבאס. עריכה: אליסה לפסלטר. משתתפים: אואן ווילסון, רייצ'ל מקאדמס, מייקל שין, קורט פולר, מימי קנדי, קורי סטול, מריון קוטיאר, קתי בייטס, אדריאן ברודי, קרלה ברוני ואחרים. אורך הסרט: 100 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: טיפות שלג

ביקורת תיאטרון: אורזי מזוודות

ביקורת ספר: בקשתה האחרונה

ביקורת תיאטרון: מלכת היופי של לינאן

ביקורת ספר: אגם החלומות

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות