ביקורת קולנוע: טייארה

"טייארה", היא העפיפון, משרטטת בזנבה סוג של שביל בריחה בעבור פטר, גיבור סרטו של טומי לנג. פטר הוא אדם כבן 55 שאוהב לתפוס שלווה על שפת הים, בעיקר בהטסת עפיפונים. יש לו לא מעט סיבות לרצות לברוח קצת. אשתו במשך שנים רבות נפטרה לא מזמן אחרי שש שנות מחלה ששינתה את חיי המשפחה. לא שנישואיהם היו מושלמים, אבל הייתה מסגרת, הייתה שגרה, היו תפקידים ברורים וידועים. קשה לו עם בנו בן ה-17, שבעצמו מתקשה להתמודד עם מות האם. קשה לו איתו בכלל, ובפרט לאור העובדה שהבן המסתגר מוציא את תסכוליו ואת חרדותיו בין סמים וחברים מפוקפקים. פטר לא יודע איך לגשר על פערים שתמיד היו עם הבן ועכשיו, בהיעדר האם, העמיקו. הוא מתקשה להתמודד עם הבדידות, ומצד שני אינו מסוגל לנהוג כחברו, הרווק המדלג מאישה למיטה. החיזור זר לו, הצורך בחברת אישה, ביחסים ממשיים, מתנגש עם הצורך לכבד ולשמר את זיכרון אשתו, בעיקר כשהדברים נחשפים-נוגעים לבנו. הוא אינו יודע כיצד להתמודד עם בעיותיו של הבן, איך להראות לו אהבה וכיצד לקבל אותה. טומי לנג יצר סרט אישי בהגדרה, שאף מוקדש לאשתו המנוחה רותי. הכתובית בסוף הסרט מספרת כי היה נשוי לה 30 שנה (וביחד נולדו להם שני בנים, שגם שמותיהם מופיעים ברשימת הקרדיטים לסרט). רותי לנג נפטרה ממחלה קשה, כמו אשתו של הגיבור בסרט. יש להניח שיש עוד נקודות השקה והשראה מן המציאות הפרטית של לנג לסרט. בכלל, נדמה שסיפורו האישי האמיתי של לנג יכול להתחרות עם הסיפור הדמיוני, כחומר שממנו עושים סרט. לנג למד קולנוע וסיים תואר ראשון בראשית שנות השבעים של המאה שעברה ונהפך למפיק סרטים עצמאי. אחר כך הפיק תוכניות לטלוויזיה הישראלית בעלת הערוץ היחיד, בין היתר את פסטיבל שירי הילדים. אחר כך עמד חמש שנים בראש חברת הפקות שיצרה סרטים לטלוויזיה הגרמנית ואחר כך שינה כיוון בכלל ובמשך כעשרים שנה לא עסק כלל בקולנוע. בסופו של דבר חזר לתחום וגם ללימודיו, סיים לימודי תואר שני בקולנוע וחזר לעסוק בהפקת סרטים ובבימויים - סרטים קצרים, סרטים דוקומנטריים וסרטים בהזמנה.


"טייארה" החל כפרויקט הגמר שלו לתואר שני, שנהפך לסרט באורך מלא. גיבור הסרט, פטר, מנסה לבנות מחדש את חייו. דרך חבר הוא פוגש עורכת דין גרושה ואם לבת 16 שמוצאת חן בעיניו ואף מסייעת לו כשבנו מסתבך עם החוק בגלל סמים. בניית מערכת היחסים הולכת ומסתבכת לפני שהיא מסתדרת, כשהבן שלו מתנגד בכלל, הבת שלה בעד פטר יותר מהאם ולבסוף הילדים מתאחדים, גם קצת מול ההורים. רוברט הניג כפטר מתבקש לסחוב על כתפיו את עיקר משא הסרט. פטר הוא בהגדרה מין כל-אדם סימפתי וחיובי, סוג של גיבור שגרתי. הניג מספק נוכחות סימפתית, גם אם מעט אפרורית, אלא שהקושי הוא שהניג נראה מבוגר מגילו של הגיבור, שאמור להיות כ-55, וכפועל יוצא מכך יש לא אחת תחושה שמשהו בו לא נכון, לא ממש מתאים. הוא גם נעדר את אותו דבר מה נוסף, אותו משהו שגורם לצופה באולם להזדהות עד הסוף עם הדמות הראשית גם כשהיא בהגדרתה שגרתית ולא נוצצת, לאהוב אותה למרות ובגלל פגמיה, מגבלותיה, קשייה ומצוקותיה. מולו מגלמת שלומית טריגר הגואל את נגה, הגרושה שאיתה הוא מבקש להתחיל יחסים אחרים. טריגר הגואל היא שלומית מ"פרפר נחמד" המיתולוגי, שאמנם בגרה מאז, אך עודה נאה ומצודדת, קורנת רוח צעירה (שחסרה להניג), ועושה את שלה כהלכה. דני לשמן מתייסר ומתחבט כמתבקש כרמי, הבן של פטר, ורוני פוקס משלימה את הרביעייה בחן רענן כבתה החצופה של נגה. אין ספק שהנושא, להתחיל מחדש בגיל מבוגר פלוס ילדים ומטענים משפחתיים, הוא נושא מורכב ומעניין מזוויות רבות ושונות. אין ספק גם שיש הרבה אותנטיות בטיפול של לנג בנושא, גם אם מבחינת הליטוש הסרט לוקה בחסר (למה, למשל, כל כך הרבה סצנות מתרחשות בבתי קפה, במטבח או תוך כדי אכילת משהו?). אך נדמה לי שהבעיה העיקרית של הסרט היא ברמת התסריט, שמבקש להכיל יותר מדי אלמנטים. יש לנו גם אלמן שמתקשה מול בנו, גם בן שמתקשה עם מות אמו, גם סמים, גם משטרה ומעצר, גם גבר שמתקשה להתחיל שוב מערכת יחסים עם אישה, גם אישה רבת אקסים שמתקשה להתמסר עד הסוף, גם בת מתבגרת שמציבה אתגרים משלה, גם יחסים בין ילדים, גם וגם וגם. זהו כאמור סרט אישי בהחלט לא רע, שנוגע בפלח מציאות ישראלית שראוי ומעניין להתייחסות, בגישה מפוכחת וריאלית. אבל גם כאן, חבל שהיוצר לא ציית יותר לכלל הידוע שפחות זה לפעמים יותר. הרבה יותר.
שורה תחתונה:
שווה צפייה, בזכות העיסוק בדילמת פרק ב' בחיים, בגרסה ישראלית.
"טייארה", דרמה ישראלית מקורית. תסריט ובימוי: טומי לנג; צילום: עופר פראג, טומי לנג; עריכה: יונתן צור; מוזיקה מקורית: שלום ויינשטיין. משתתפים: רוברט הניג, שלומית טריגר הגואל, דני לשמן, רוני פוקס. אורך הסרט: 98 דקות. הסרט מוקרן מדי שבת בסינמטקים בתל אביב, ירושלים וחיפה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: גן הדובדבנים

ביקורת קולנוע: עוד אני הולך

ביקורת ספר: בבטן הלווייתן

ביקורת תיאטרון: סונטת קרויצר

ביקורת קולנוע: התפרצות X

לקהילת תרבות:

לחצו