ביקורת קולנוע: לדוג סלמון בתימן

השם, הבלתי אפשרי עד חמוד כשלעצמו, יחד עם גלריית השחקנים הבריטים עוררן את סקרנותי - אני מודה. לא הכרתי את הספר שעליו מבוסס הסרט, ואולי לו הכרתי ? היו לי ציפיות אחרות או לפחות הייתי יודעת לקראת מה אני הולכת. וסביר יותר, לא הולכת. וזו העלילה הקיטשית-פשטנית ולעתים אווילית, שבה נעטף הסיפור הבסיסי של בחור-פוגש-בחורה: שייח' תימני רב הון וחזון, חובב דיג סלמון, עיסוק שאימץ לעצמו ליד טירתו-ארמונו אי שם בסקוטלנד, מבקש להפריח את שממת מולדתו תימן, להזרים מים לאמצע המדבר, ליצור נהר ולייבא אליו דגי סלמון שישחו שם - כדרכם - נגד הזרם, לשמחת דייגים מקומיים, שידוגו אותם. הרעיון המופרך-מפריח הזה (תעלת הימים, מישהו?) צריך עוד משהו לבד מנימוסיו הטובים וכספו הרב של השייח', ועל כן, באמצעות נציגתו הצעירה והמצודדת בחברת הייעוץ (ושמא עורכי דין? לא ממש חשוב) הבריטית, העלמה הרייט צ'טווד-טלבוט, הוא מגייס למשימה אקדמאי מומחה לדיג, ד"ר אלפרד (ובקיצור פרד) ג'ונס, אישיות סטריאוטיפית של בריטי שמרן נטול הומור, שהוא גם על גבול (או מעבר לו) של תסמונת אספרגר. ג'ונס זה נשוי למרי, עוד קפוצת-הכול בריטית, שעושה קריירה עולמית לא ממש ברור במה, אבל ברור שבגללה היא כל הזמן נוסעת ברחבי אירופה בענייניה. ג'ונס כמובן מסרב בתחילה לשתף פעולה עם הרעיון המופרך שמציגה בפניו צ'טווד-טלבוט, אלא שאז נכנסת לתמונה הגברת מקסוול, יועצת התקשורת האסרטיבית-אגרסיבית והצינית של ראש הממשלה, אשר מבקשת להשתמש בסיפור היוזמה הדמיונית כדי להסיט את תשומת הלב התקשורתית מפאשלות מדיניות ואחרות של הבריטים בעולם הערבי, ולהציג עם הסלמונים בתימן סיפור חיובי. וככה מגויס ג'ונס בעל כורחו לעבודה ישירה אצל השייח', ובמהלך ביקור אחד בטירתו, כולל דיג משותף שבו מתברר לג'ונס שהשייח' חובב את הפיתיון שהוא עצמו המציא וקרוי על שמו (!), הוא מתרכך ומתמסר למשימה. קבלו כבונוס גם את החבר החדש והלוחם של העלמה צ'טווד-טלבוט, אחד רוברט, שנשלח - כמה נוח - לשירות באפגניסטן שלושה שבועות בלבד אחרי תחילת הרומן ביניהם. וככה מרי ג'ונס נוסעת לז'נבה, רוברט יוצא לאפגניסטן והרייט ופרד מזיזים הרים ונהרות עם השייח'. על הדרך מציל פרד הרכרוכי את חייו של השייח' מניסיון התנקשות - בעזרת חכת דיג כמובן; היועצת מקסוול מקימה על הפרויקט את מגיני איכות הסביבה ואבירי הדיג, המסרבים לייצוא דגי נהרות לתימן; רוברט מוכרז נעדר באפגניסטן; מקסוול מציעה לייצא לתימן דגי בריכות; הרייט, פרד והשייח' נוסעים לשום מקום באמצע המדבר (במרוקו שהתחפשה לתימן) ובכלום זמן מהנדסים שם בוואדי נהר וסכר ענק ובריכות דגים שורצות סלמונים שמגיעים במסוקים. וכל הזמן לובשים חולצות לבנות (או רק בהירות), שנשארות כמובן נקיות. ברגע המכריע הכול קורה: מרי מבינה שמשהו עובר על פרד ומאיימת עליו שהוא עוד יחזור בזחילה - הוא מסרב; דגי הבריכה לומדים לשחות נגד הזרם; רוברט חוזר מהמוות; פרד שוב מציל את השייח' (!); מקסוול שוב מוציאה פוטו-אופ מהכול; פרד מתוודה על אהבתו להרייט; השייח' מדבר על אמונה; הסלמונים שורדים את מתקפת המתנקשים; פרד נשאר עם השייח' במדבר והרייט איתו. לאסה האלסטרום, במאי עם מוניטין של איכות, מצליח למשך את העלילה האווילית-קלישאתית הזו כמו מסטיק המאבד כמעט מיד את טעמו על פני 107 דקות. אם בחמש הדקות הראשונות עוד היה נדמה שההומור הבריטי הנודע יפעל כאן לטובת צחוק עצמי ואירוניה בכמויות, הרושם הזה מתפוגג חיש מהר כשמתברר שהמעט שהיה די מוצה באותן דקות ראשונות והשאר, איך לומר, נע בין הבנאלי לסתמי עד משעמם. גם השחקנים, שחלקם בעלי מוניטין נאה משל עצמם, לא מצליחים להרים את הסרט ממי האפסיים של העלילה. יואן מקגרגור כבר מזמן לא נראה כה דהוי ואפרורי. אין בו שום ניצוץ - לא כמומחה הדיג הכנוע, לא כאיש שנותן לעצמו דרור לפי דרכו ובוודאי לא כגבר מאוהב. אם זו גרסתו למאוהב, אז באמת לא ברור מה זאת אהבה. אמילי בלאנט אולי רעננה ממנו במראה, אבל גם היא לא משדרת רומנטיקה אמיתית, כלפי אף אחד מהגברים של הרייט, שלא לדבר על תשוקה או כאב של ממש כשנאמר לה שאהובה נעדר. כן, היא מזילה דמעות פוטוגניות ומסתגרת בבית לשבוע, אבל באותה מהירות בה נתקה את הקו בבית היא גם לובשת את בגדיה המחמיאים וממריאה בעקבות תעלת הסלמונים לתימן. כל חילופי המבטים, הפטפוטים הקטנים ואחיזות הידיים המרפרפות בינה לבינו אינם משדרים איפוק ענוג אלא בעיקר נימוס קריר. מה שמשאיר את הצופים עם כריסטין סקוט-תומאס כברקודת הפוליטיקה והתקשורת. אבל גם היא, למרות המרץ והלוק (ציון לשבח אמיתי על המראה הלא מגוהץ והיפה שלה) והרצון שניכר בה לעשות שמח - או לפחות לעורר קצת אקשן - לא מצליחה להציל את הדמות שלה מהשבלוניות האיומה בה קיבע אותה התסריטאי. לא נותר אלא להתנחם לרגעים בצילומי הנוף הסקוטי המקסים. אבל זו באמת נחמה לרגעים ספורים בלבד מתוך 107 דקות הסרט.
שורה תחתונה:
אל תאמינו: אי אפשר לדוג סלמון בתימן.
"לדוג סלמון בתימן", קומדיה רומנטית בריטית. תסריט: סיימון בופרוי, לפי ספרו של פול טורדיי באותו שם; בימוי: לאסה האלסטרום; צילום: טרי סטייסי; מפיקים: פול וובסטר, ניקי קנטיש-בארנס, סמואל חדידה. משתתפים: יואן מקגרגור, אמילי בלאנט, כריסטין סקוט-תומאס, עמר ווקאד ואחרים. אורך הסרט: 107 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: הזאב האדום

ביקורת ספר: מיטה

ביקורת תיאטרון: 33 וריאציות

ביקורת קולנוע: חטיפה לאור יום

אופרה: מאדאם בטרפליי

ביקורת ספר: חלפים

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות