ביקורת קולנוע: מאיה

מיכל בת-אדם, התסריטאית, הבימאית והמפיקה (ביחד עם בעלה, משה מזרחי) של הסרט "מאיה", סיפרה בראיון למוסף הארץ כי סיפור הסרט שאב את ראשיתו מחוויותיה שלה כשחקנית מתחילה. בהמשך השתנה התסריט, אלמנטים מסוימים הוצאו לחלוטין, דברים אחרים הודגשו ומוקד העלילה הוסט למקום אחר. אך כל זה אינו משנה את העובדה שגיבורת הסרט והסיפור היא פרח משחק צעירה ונחושה, הניצבת על נקודת הזינוק של הקריירה שלה, סיפור שווריאציות שלו כבר נראו באינספור מחזות, סרטים וסדרות. הדילמות המרכזיות שבהן מבקש הסרט להתמקד הן של גבול הטוטאליות שצריך שחקן להציב או לעבור ומול זאת, מה גובר על מה במעשה האמנותי - עיגול פינות לצורך הדרמה על פני הנאמנות לאמת, או להפך. אלא שכוונה לחוד ומימוש לחוד: השאלות המהותיות הללו אינן מצליחות להיות העיקר בסרט, וזה נותר מדשדש בסיפור שיגרת חייה של שחקנית תיאטרון מתחילה במציאות הישראלית. השחקנית הזו, מאיה, באה מהפריפריה (מושב כלשהו), ממשפחה חמה ותומכת גם אם לא בדיוק בקיאה באמנות. היא גרה עם שותפה הרבה פחות נאיבית ממנה (כלומר, נכנסת בחופשיות למיטה עם גברים) שהיא גם חברה טובה. והיא, כמובן, ממלצרת. ולומדת קצת בבית ספר למשחק, אבל עוזבת כי היא נורא מוכשרת למשחק, אבל לא ללימודים. והיא עושה תפקידים זעירים, ורגע לפני שהיא נשברת לגמרי וחוזרת הביתה בוחר בה במאי נחשב לתפקיד ראשי במחזה שכתב. ואז הם מתחילים לעבוד ביחד ולאהוב ביחד, לריב ולהתפייס ואפילו להגיע לבכורה. בספרה של גיל הראבן "לב מתעורר", מעירה אפרת, מורה לתיאטרון, אפרופו צפייה בווידיאו שעקב אחרי תהליך עבודתה עם תלמידים על הפקת תיאטרון שהעלתה, כי תיאטרון לעולם אינו מצטלם טוב. הדקות הרבות, רבות מאוד, שמוקדשות בסרט לתיעוד תהליך העבודה של הבמאי ושחקניו על המחזה ממחישות היטב את הקביעה הזו. שוב ושוב דשים ולשים הבמאי חגי ושחקניו, ובראשם מאיה, מה ואיך צריך להיאמר, האם לזעוק או ללחוש, להשתולל או לשמור על שקט, לומר מילים כאלה או אחרות. נכון שבדיאלוג העלילתי של "מאיה" כל זה נועד לברר מה הם הגבולות הראויים במעשה האמנותי - האם הקצנות ושאר מניפולציות לטובת יצירת דרמה על הבמה כפי שמבקש חגי, או נאמנות מוחלטת לאמת המציאותית כפי שמבקשת לעשות מאיה, אבל העובדה היא שכל זה לא עובר מסך. עבודת התיאטרון הזו פשוט לא מצטלמת טוב. רוב הזמן היא נראית למתבונן מהצד - הצופה בסרט במקרה הזה - כשינון אינסופי של אותם דברים (בסוף כולם כבר יודעים בעל פה את שורות החיפושית שבסיום המחזה הבדיוני), כחזרתיות לא מלהיבה ולא מסעירה על אותם דברים. גם מי שיזדמן לבמת צילומים כמתבונן מהצד (שאינו שואף לאחד ממקצועות הקולנוע) ישתעמם ודאי חיש קל מההתנהלות שנדמית לעתים כאיטית להחריד, משמימה, מקוטעת, חזרתית וטכנית (ע"ע סצנת צילום הסרט שבסרט). בדומה - אם כי באופן שונה - גם ההתבוננות בתהליך העבודה על הצגה, ואפילו בסרט כמו במקרה הזה, אינה מצליחה להאיר או להמחיש מהו אותו קסם שמתחולל שם (בהפקות מוצלחות, כמובן) ברגע כלשהו, כשהכול פתאום נופל למקום.


חגי הבמאי כתב מחזה שעוסק בצעירה הנכנסת להריון והוריה מאלצים אותה לעבור הפלה, חוויה טראומטית שמובילה אותה לאשפוז בבית חולים לחולי נפש. הסיפור, הוא מתוודה באוזני תגליתו הצעירה מאיה, מבוסס על סיפור אמיתי של דודנית אהובה. לשם האותנטיות הוא מצרף לצוות ההפקה לתקופת החזרות פסיכיאטר. לשם יתר האותנטיות מוסכם אחרי דין ודברים שמאיה תבלה אי אילו ימים בבית החולים לחולי נפש שבו עובד הפסיכיאטר, כסוג של תחקיר לטובת התפקיד. מאיה מגיעה יום יום לבית החולים לחולי נפש ובהדרגה נהפכת הרתיעה הראשונית לחברות ולקרבה, שמתוכם היא מתחילה להתקומם נגד האופן שבו חגי מציג את הדברים במחזה. כל זה בא לידי ביטוי בחזרות, שנהפכות לסוג של זירת עימותים בין מאיה לחגי, שבמקביל גם מתאהבים. ברגע האמת - ליל הבכורה - חגי נכנע למאיה, שנכנעת לטוטאליות של עצמה, אבל כל זה לא יכול להביס את האהבה. ואם כל זה נשמע קצת קלישאתי, זו בדיוק הבעיה המרכזית של הסרט, שלא מצליח להיות משהו מעבר לעוד סיפור על שחקנית בראשית דרכה, נאיבית וחדורת אמונה, שמקבלת את הזדמנות חייה בתפקיד מאתגר, וכבונוס גם רומן עם הבמאי המקסים. לדמות השחקנית הקלישאתית יש משפחה קלישאתית, וכזו היא גם חברתה-שותפתה לדירה וכל השאר. כל זה אמנם לא מעיק ולא מזיק, אבל שחוק למדי, מוכר ודי לעוס, ולא עוזרים גם אי אילו שחקנים באמת סימפתיים, מעוררי אמון וכריזמטיים שמסתובבים על המסך. ראש וראשון להם גיל פרנק, שעצם נוכחותו מתיזה שארם גברי משכנע לכל עבר. אפשר בקלות להבין כל שחקנית שנופלת שדודה לרגלי חגי הבמאי שלו. שירי גדני כשותפתה של מאיה לדירה מספקת בטבעיות חיננית את האטיוד הקומי לעלילה, וכמוה גם משה מזרחי (בעלה של בת-אדם ושותפה להפקה) כסבה המטושטש משהו של מאיה. אלכס אנסקי, יונתן צ'רצ'י, יגאל שדה ושורה של אחרים עושים כולם את שלהם, במסגרת מה שהעלילה הנפיקה להם. דווקא לירון בן-שלוש כמאיה, השחקנית שעל סף פריצה וגיבורת העלילה, אכזבה אותי. בן-שלוש היא אמנם באמת פנים שעדיין לא מוכרות, היא מקרינה תום ונעורים וסוג של פשטות בלתי אמצעית נעימה, אבל אין בה אותו ניצוץ, אותו ערך מוסף, אותו משהו שבגללו ברור לגמרי - בלי להסביר - למה במאי נחשב יבחר בה, ומדוע קהל נשבה באחת בקסמה.
שורה תחתונה:
כל ההתחלות בנאליות: השחקנית הצעירה, הבמאי השרמנטי והתפקיד המאתגר.
"מאיה", דרמה ישראלית. תסריט ובימוי: מיכל בת-אדם; הפקה: מיכל בת-אדם, משה מזרחי; עריכה: אסף קורמן; צילום: יואב קוש; מוזיקה: דניאל מזרחי. משתתפים: גיל פרנק, לירון בן-שלוש, שירי גדני, אלכס אנסקי, מיכי ורשביאק, דביר בנדק, הילי ילון ואחרים. 96 דקות עוד על תרבות ובידור:

שבוע הספר העברי: ספרים מומלצים

ביקורת תיאטרון: כתם לידה

ביקורת קולנוע: בסוד העניינים

ביקורת ספר: מסתרי פיטסברג

ביקורת ספר: תש"ח