ביקורת קולנוע: מאניבול

נפתח בהודעה חשובה לכל מי שאולי פסלו מראש את הסרט "מאניבול" כי הם לא מכירים בייסבול (או אוחזים בדעה שזהו בערך הספורט הכי משעמם שיש) או שאינם אוהבים סרטי ספורט בכלל: אמנם משחקים בייסבול בסרט הזה, אבל "מאניבול" בעצם איננו סרט ספורט על בייסבול, אלא סיפור רב תככים, תחבולות, חישובים ומזימות על אדם אחד ששינה לחלוטין את פני הענף. ואם לא די בכך - זה מבוסס על סיפור אמיתי אודות אדם אמיתי, שבסרט מגלם אותו בראד פיט, ללא כל שטיקים של חתיך הורס (למרות שהוא כזה, גם בטריינינג מוכתם וכעור), המוכיח שמאחורי הפרצוף היפה יש שחקן אמיתי, ואפילו טוב. גם אני אינני מחובבי הבייסבול (בלשון המעטה), ובכל זאת לא הרגשתי איך חלפו ותמו 133 דקות הסרט, שבהן הייתי מרותקת למסך. הסיפור הוא סיפורו של בילי בין, המנהל הכללי של קבוצת האוקלנד אתלטיקס, קבוצת בייסבול שלא הייתה מהמזהירות בליגה ובמשך שנים הייתה מין קרש קפיצה לשחקנים שצברו בה ניסיון וחשיפה בליגת הגדולים ונקטפו ממנה במהירות - ותמורת ממון רב - לקבוצות הכוכבות. ככה זה כשמדובר בקבוצה עם תקציב לא רק מוגבל, אלא גם קטן. בתום עונת 2001, כששלושת כוכבי הקבוצה עוזבים אותה לטובת מועדונים עשירים בהרבה, בין מגיע למסקנה המתבקשת שעליו לחשוב מחוץ לקופסה (ולמגרש) כדי שלקבוצה יהיה סיכוי, במגבלות תקציבה, להתמודד מול הגדולות ולהגיע לצמרת ולפלייאוף. אלא שבסביבתו המיידית הוא מוקף במומחים המקובעים הרגילים (צוות המאמנים, ציידי הכישרונות וכן הלאה), שרק מחפשים את הקומבינה איך להביא מקסימום שחקן במינמום תקציב העומד לרשותם. בסבב מפגשים שעורך בין עם מנהלי קבוצות גדולות אחרות הוא נתקל בעוזר זוטר שלוחש בירכתי החדר באוזני אחד המאמנים. הוא לוקח את הבחור, שנראה ומתנהל כמו סופגנייה בחליפה, לשיחה קלה ובסיומה שוכר אותו כעוזרו האישי. הבחור, פיטר ברנד שמו, הוא בוגר כלכלה מאוניברסיטת ייל, אשר מנתח מספרים, תוצאות וסטטיסטיקות משחק אחרת לגמרי. חמוש בפיטר המחשב בונה בין מערך שחקנים ורכש שונה מכל דבר חזוי או צפוי ומצליח לעצבן, להרגיז ולקומם כמעט את כל אנשי הצוות המקצועי שלו. הוא רוכש שחקנים שלפי כל החישובים הרגילים אין שום סיבה לקנותם (אחד קשיש במושגי הספורט, אחר פצוע וכן הלאה) ואשר ביחד לא נראים כמסוגלים להוות קבוצה, לבטח לא קבוצה מנצחת. והוא מתעקש. הוא הולך עד הסוף עם כל החישובים של פיטר ולא ממצמץ גם כשהצוות שלו מנסה להכניס מקלות בגלגלים וגם כשנדמה שהוא יצא למסע התאבדות מקצועי.


הוא מפטר כשצריך ונותן מרחב כשצריך, מחזק וחותך, מוכר וסוחר, מעביר ומסביר או מנחית הוראות, הכול בהתאם למי שניצב מולו ולתפקיד שהוא מייעד לו. הוא מוציא עצבים בפעילות ספורטיבית ובאכילת ג'אנק פוד, הוא נטול סנטימנטים ובולשיט, ישיר בדיבור, שומר מרחק ולא מצדיק או מסביר את עצמו. הוא בונה ומלמד את פיטר וגם לומד ממנו, ובסופו של דבר - וסופה של עונה - הוא עושה את הלא ייאמן ומשנה את כל תפיסת הענף. האוקלנד אתלטיקס זכו ברצף שיא של 14 משחקים רצופים באותה עונת 2002 והגיעו למשחקי הגמר. אבל רק עד אליהם. בין קיבל בסיומה את מה שהייתה אז ההצעה הגבוהה ביותר בתולדות הבייסבול, לנהל את קבוצת הרד סוקס המהוללת של בוסטון במגמה מוצהרת לשנות אותה, כפי שעשה באוקלנד. אלא שמה שמעניין כאן איננו באיזה מועדון או שחקן מדובר, אלא בכל הטקטיקות והאסטרטגיות המופעלות, כל המזימות והתככים ותככי הנגד, והדרך הערמומית שבה מצליח בין לשנות את השיטה למרות ועל אף כל ההתנגדויות והמתנגדים שמתככים בעוז נגדו, מנסים להפילו ולהשפילו. באותה מידה שכל זה מתרחש בבייסבול, זה יכול להתרחש גם בעולם הפוליטיקה או העסקים, וזה סוד קסמו של הסרט וגם הסיבה שלא צריך להבין באמת בייסבול. מטבע הדברים, כשזה לב העניין, יש חשיבות גדולה במיוחד לתסריט, על המלל הרב שבו (כדי שהצופים יוכלו וירצו לעקוב, ויישארו מרותקים). שניים חתומים עליו כאן, סטיבן זליאן (שכתב את התסריט ל"רשימת שינדלר") וארון סורקין, שכבר הנפיק שורה של תסריטים מבריקים על עולמות תוכן ותככים, מ"הבית הלבן" ו"בחורים טובים" ועד "הרשת החברתית". מה שמסביר אולי קצת יותר למה ואיך זה עובד כל כך טוב גם בסרט הזה, למרות הספורט. וכשכל זה מושם בפי שחקנים שעושים עבודה מיומנת ומצוינת, התוצאה היא סרט טוב, מעניין ומרתק. בראד פיט עושה לבילי בין האמיתי שירות נהדר, ומעצב אותו כגיבור מודרני אמיתי. מפוכח, מפוקס, לא מושלם ומלא כריזמה. לא מפתיע שמדברים עליו במונחים של מועמדות כמעט בטוחה לאוסקר. ג'ונה היל, המגלם את פיטר, הסופגנייה המבריקה שלצדו, עושה גם הוא תפקיד נהדר כחננה האולטימטיבי, "ילד גוגל" כהגדרת אחד המאמנים, שאף פעם לא נראה אוכל (בניגוד לבין-פיט, שכל הזמן בולס) ומחובר כל הזמן לצג כזה או אחר. פיליפ סימור הופמן מבליח חמוש בקרחת לתפקיד קטן אך משמעותי של המאמן הראשי ארט, זה שבתחילה מנסה להכשיל את יוזמותיו של בין ולאחר שהן מצליחות - לוקח לעצמו את הקרדיט. כתמיד, הופמן מותיר את רישומו, הפעם כחרא-טיפוס מהסוג המאוס. עוד אחת שמבליחה לתפקידון מאוד קטנטן, קטן בהרבה ממידות כישרונה (כולם זקוקים לפרנסה) היא רובין רייט פן בתפקיד גרושתו ואם בתו של בין. היא מספקת את מכסת הדקות הבודדות המתחייבת בדרמות כגון אלה, שמטרתן להראות את "הצד האחר" של הגיבור, זה שלא הצליח בחייו האישיים ונדון לרגשי אשמה נצחיים כנראה בגלל הילדים ו/או האישה השווה שכבר איננה אשתו.
שורה תחתונה:
סיפור אמיתי מרתק, סרט שהוא בידור איכותי.
"מאניבול", דרמה אמריקנית. תסריט: סטיבן זליאן, ארון סורקין. לפי סיפור של סטאן שרווין, מבוסס על ספרו של מייקל לואיס "מאניבול: אמנות הניצחון במשחק לא הוגן"); בימוי: בנט מילר; צילום: וולי פייזר. משתתפים: בראד פיט, ג'ונה היל, פיליפ סימור הופמן, כריס פראט, סטיבן בישופ, ברנט ג'נינגס, רובין רייט-פן, קריס דורסי ואחרים. אורך הסרט: 133 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: העולם החופשי

ביקורת קולנוע: חשופות

ביקורת קולנוע: מיליארד סיבות לשוד

ביקורת ספר: להציל את סיסי

ביקורת תיאטרון: קברט

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות