ביקורת קולנוע: מבול

לכאורה, סיפור קטן שעלול היה בקלות לגלוש למחוזות מלודרמה קיטשית. למעשה, דרמה כתובה בדיוק מצוין, שמצליחה לרתק ולרגש לכל אורכה, סיפור אותנטי שנשאר נאמן למציאות לא מיופייפת, סרט שמבוים, מצולם ומשוחק היטב. בקיצור, "מבול", שאת תסריטו כתבו נועה ברמן-הרצברג וגיא נתיב, שגם ביים (פיתוח של תסריט לסרט קצר שעשו השניים לפי תסריט של ברמן-הרצברג), הוא פשוט סרט טוב. הסיפור מתרחש במושב ישראלי קטן וטיפוסי (כולם חיים בנשמה של כולם, למרות שרוב הזמן הם מעמידים פנים שלא), על חוף הים. משפחת רושקו חיה, כמו לא מעט משפחות ישראליות אחרות, שגרה של ניכור הדדי בבית אחד, חיים שמתנהלים לא זה עם זה, אלא זה לצד זה. הם נזהרים לא להפר איזון עדין של שתיקות מוסכמות, הבלגות ארוכות שנים ונתק מכוון. ההורים פועלים כל אחד בעולמו (היא גננת המנהלת רומן עם אבי אחת מהילדות שבגן, הוא טייס ריסוס מושעה שמעביר את זמנו בתחזוק מטוסי החברה, העמדת פנים ועישון גראס) ומתקשרים בעיקר דרך בנם יוני, בן 13, שהוא גאון די חנון אבל גם די תחמן (הוא עושה שיעורים בעבור רבים מהתלמידים האחרים, אבל מוכר את שירותיו אלה בכסף) ומתכונן לבר המצווה שלו. בעוד יוני מסלסל בלי חמדה את פרשת נוח והמבול מול הרב, הוא מחלץ מבת הרב, שהיא גם גולשת גלים בחשאי, הדרכה בנושא, ומצליח להימלט בעצמו מהבריון של בית הספר שממאן לשלם לו בעבור השיעורים שהוא מכין בשמו, כי הוא בריון, אבל גם הבן הזועם והנוקם של הגבר שעימו מנהלת אמא של יוני רומן. בין התשלום (אי תשלום) לקייטרינג לטיפול בהזמנות לבר מצווה נאלצים לפתע ההורים לפעול ביחד כשהם נקראים להפתעתם למוסד שבו מאושפז בנם הבכור, תומר, שהוא אוטיסט. המוסד נסגר - בפתאומיות מבחינתם - בשל קשיי תקציב, ומשפחת רושקו נאלצת בבת אחת לטפל בבן האוטיסט, במשפחתם הדיספונקציונלית גם ככה, במושב הקטן שהוא סיר לחץ חברתי. האיזון השברירי מתרסק כמובן. כל מה שהודחק צף ופורץ אל פני השטח בתוך הבית פנימה ומחוצה לו, במושב. השקרים נחשפים, העמדות הפנים, החשבונות שמעולם לא נסגרו בין בני הזוג, המטענים שמצריכים התמודדות שדומה כי איש מהם אינו מסוגל לעמוד בה. מי שמחלץ את המשפחה כולה מהסחרור מטה הוא בעצם יוני, שמתבגר באמת, לא רק באופן פורמלי או סמלי וטקסי (בר המצווה), אלא כמי שבאמת לוקח אחריות, בעיקר על אחיו הבכור, המוגבל והתלותי.


יואב רוטמן הצעיר נושא על כתפיו את התפקיד הראשי של יוני, הילד שעובר את מסע ההתבגרות בסרט, והוא עושה את זה נהדר. הוא אמיתי, משכנע, נוגע ללב ואף פעם לא מזייף. בכלל, כל הקאסט עושה עבודת משחק נפלאה, אמינה וריאליסטית. איש מהם אינו גולש למחוזות קיטש או גוזמה, כל אחד מהם מצליח לשרטט את דיוקן דמותו האנושית, על פגמיה וחולשותיה, מבלי להיות אפילו לרגע אחד פתטי, מגוחך או סטריאוטיפי. החל בנער המתבגר, הבריון לכאורה, שהוא בעצם ילד פגוע שרק מסתתר מאחורי חזות הבריון, או הרב המלמד את יוני לשיר את ההפטרה (תוך 20 שניות תשכחו שזה יעקב כהן), וכלה בדמויות המרכזיות המורכבות שמעצבים בטבעיות ששורטת את הנשמה רונית אלקבץ וצחי גראד המעולים. גם מיכאל מושונוב, המגלם את תומר האוטיסט, מצליח לשמור על איפוק ומינוריות בתפקיד, ולכן גם דמותו מכמירת לב. ברמן-הרצברג ונתיב הצליחו לספר בכישרון רב סיפור קולנועי בנוי היטב שיש בו גם דרמה אנושית גדולה ובכל זאת היא אינה נשענת על מניירות חיצוניות רעשניות ומעצבנות, וגם עלילה שיש בה שילוב נכון של מוכר ומפתיע והיא מסתבכת לשיא ומגיעה בסופו של דבר להתרה (מהסוג הריאלי). הם יצרו סרט שמאוכלס בשורה של דמויות מעוררות אמפתיה וסימפתיה, שלקוח ממציאות ישראלית מאוד ואנושית מאוד. במהלך הצפייה בסרט ובעיקר בסופו - שהוא סוף טוב לסוגו, אבל ממש לא סוף סכריני דביק - לא יכולתי להימנע מהשוואה בין הטיפול בסוגיית הילד האוטיסט במשפחה בסרט הזה לעומת הסדרה האמריקנית "הורים במשרה מלאה". נכון שבסדרה מדובר באוטיזם מסוג שנחשב רך יותר (ודאי בהשוואה ללקו?ת של תומר בסרט), כי הילד בה לוקה בתסמונת אספרגר, נכון שמדובר בילד צעיר יותר (ולכן, מה לעשות, "חמוד" יותר במונחים קולנועיים) ונכון שמדובר בסופו של דבר בסדרה אמריקנית, למרות שזו הספציפית נחשבת לריאלית מהממוצע בטיפולה בנושא (אחד מיוצריה הוא אב לילד עם אספרגר, וכך נולדה), ובכל זאת - התרשמתי ש"מבול" הוא סרט שנאמן הרבה יותר למציאות החיים הזו, שהתמונה המשורטטת בו, של שגרה קשה ותובענית ולעתים שוברת, שבה משתלבים גם רגעי קירבה ואהבה וחסד, ואשר מוציאה לעתים מאנשים גם כוחות מופלאים ותכונות חיוביות, אמיתית הרבה יותר מהתמונה האמריקנית המלוטשת.
שורה תחתונה:
סרט מעולה שיש בו סיפור מרגש ואינטליגנטי ומשחק מצוין. והבונוס: הכול בעברית ישראלית.
"מבול", דרמה ישראלית. תסריט: נועה ברמן-הרצברג, גיא נתיב; בימוי: גיא נתיב; צילום: עמית ברלוביץ; הפקה: חיליק מיכאלי, אברהם פרחי, תמר ליאון, משה אדרי, לאון אדרי. משתתפים: רונית אלקבץ, צחי גראד, מיכאל מושונוב, יואב רוטמן, יעקב כהן, דני שטג, יורם טולדנו ואחרים. אורך הסרט: 100 דקות. עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: דברי הלילות

ביקורת תיאטרון: הלילה השנים עשר

ביקורת קולנוע: ארוחות אמצע אוגוסט

ביקורת ספר: הנוסע הסמוי

ביקורת תיאטרון: דון ז'ואן

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות