ביקורת קולנוע: מילק

הסרט "מילק" משתייך לז'אנר הסרטים שהם סוג של שיעור משולב בהיסטוריה בת זמננו, באזרחות ובסוציולוגיה, בדרכי נועם. השיעור הזה קצת ארוך מדי (128 דקות) ולכן טרחני לעתים והולם יותר ערוץ טלוויזיה מאשר מסך קולנוע, ועם זאת הוא מעניין, ודאי למי שאינם בקיאים בביוגרפיה של האיש ובתולדות נושא המאבק לזכויות ההומואים והלסביות בארצות הברית. נושא שמעורר שוב למחשבות די נוגות על הפער בין הדימוי העצמי הליברלי והפתוח של החברה המערבית לבין המציאות, שהיא הרבה יותר שמרנית, לא סובלנית, מפלה ולעתים חשוכה. הארווי מילק היה הומוסקסואל שעבר מניו יורק לסן פרנסיסקו בראשית שנות ה-70 של המאה העשרים. בסן פרנסיסקו הוא פתח חנות צילום ומאזרח מן השורה נהפך לפעיל פוליטי למען זכויות ההומואים והלסביות ובהמשך גם לנבחר ציבור במועצת העיר, ההומוסקסואל המוצהר הראשון שנבחר למשרה ציבורית.
מוות בנסיבות פוליטיות
מילק היה גם אדם שבגיל 40 אמר שלא יגיע לגיל 50. הוא צדק, אבל ספק אם שיער באותם ימים אלמוניים של טרום פעילות ציבורית באילו נסיבות אלימות, פומביות ופוליטיות ייגרם מותו: הוא נרצח בידי חבר מועצה בשם דן ווייט, שהתפטר והאשים את מילק ואת ראש העירייה (שגם אותו רצח) בכך שלא אפשרו לו לחזור בו מהתפטרותו ולשוב לתפקידו.


הסרט משרטט את חייו ודמותו של מילק, אידיאולוג חדור אמונה, רהוט וכריזמטי, תוך דגש על המאבק לשוויון זכויותיהם של הומואים ולסביות בשנות השבעים בארצות הברית. מה שנראה אולי ממרחק הזמן כהצלחה גדולה וסוחפת, נראה בהתבוננות הקולנועית מקרוב (בשילוב קטעי ארכיון דוקומנטריים) כמאבק ממושך וקשה, שלאורכו נרשמה שורה של הפסדים, ואשר חשף את החברה האמריקנית בשמרנותה הכעורה והמפוחדת. חלפו מאז כ-30 שנה ונדמה שהפתיחות כבר מזמן חוגגת, אבל למרות ההתקדמות הרבה - הדרך לקבלה אמיתית של האחר והשונה עוד ארוכה ורבה. אפילו בסן פרנסיסקו. שון פן, המגלם את הארווי מילק, זכה על כך באוסקר השני שלו. את הראשון קיבל על גילום דמות גברית מחוספסת, מיוסרת ומסוגרת ב"מיסטיק ריבר". מילק שלו הוא ההפך בהרבה מובנים - הומוסקסואל מוצהר, חייכן, פתוח, אמוציונאלי ודברן. בז'רגון הציני של עולם הקולנוע ופרסיו, פן מתקרב לאזור המסוכן שבו יוכרז כתשובה גברית למריל סטריפ, על פרסיה ומבטאיה. ציניות בצד, פן בהחלט עושה עבודה מרשימה (הוא זכה גם בפרסי המבקרים של ניו יורק ושל לוס אנג'לס על התפקיד), למרות שלו הייתה ההחלטה על הזוכה באוסקר תלויה בי - בחירתי הייתה שונה.
"בלי תקווה לא שווה לחיות"
הסרט זכה באוסקר נוסף, בעבור התסריט שכתב התסריטאי דסטין לאנס בלאק ובעוד שלל פרסים וכיבודים בדרך אל האוסקר, מה שאולי חוזר שוב למהות הסרט ולגיבורו, שנחשב עד היום לסמל המאבק לזכויות ההומואים והלסביות, לקורבן מלחמה על אידיאולוגיה, לאיש שהקריב את חייו במאבק נגד הבורות והדעה הקדומה ובעד פתיחות ושוויון זכויות והזדמנויות. "בלי תקווה", אומר מילק-פן באחת הסצנות בסרט, "פשוט לא שווה לחיות את החיים". מה שנכון, ולא משנה מי אתה, מה את, ואיזו תקווה לאושר יש לכם בלב.
שורה תחתונה:
בגלל שון פן, ובעיקר בגלל הארווי מילק.
"מילק", סיפור חייו של הארווי מילק, עכשיו בבתי הקולנוע, 128 דקות. בימוי: גאס ואן סנט, משתתפים: שון פן, ג'וש ברולין, אמיל הירש

עוד תרבות ובידור:

אירועי תרבות מומלצים

ביקורת קולנוע: גראן טורינו

סדרות מתח. לא לגברים בלבד

ביקורת ספר: חתונה אוסטרלית

ביקורת טלוויזיה: הבורר