ביקורת קולנוע: מסיבת ההלוויה שלי

רוברט דובאל מגלם בסרט "מסיבת ההלוויה שלי" את דמותו של פליקס בוש, המבוססת על דמות אמיתית בשם פליקס בריזיל, שערך לעצמו בשנת 1938 בטנסי, בנסיבות דומות לאלה שבסרט, מסיבת הלוויה. פליקס בוש שבסרט, המתרחש בשנות השלושים של המאה שעברה, הוא כמו בן דמותו בחיים, מתבודד תימהוני מזרה אימים, שחי ארבעים שנה בבית מבודד בלב היער. כשהוא כבר מטריח את עצמו העירה מסיבה זו או אחרת, הוא רק תורם להעצמת השמועות ואגדות האימה סביב דמותו, בהופעתו הפרועה, הכוללת זקן הצומח פרא, בגדים מרופטים ורובה מוכן לירי. איש אינו יודע באמת מדוע חי בוש בבדידות קודרת בלב היער, ודומה שמרבית שכניו, גם אלה שנתקלו בו בעבר, מעדיפים להתרחק ממנו ולהמעיט בדיבור אודותיו מחשש פן יבולע להם. יום אחד מגיע בוש לכנסייה המקומית ומבקש מהכומר לערוך בעבורו מסיבת הלוויה עוד בחייו. הכומר מסרב, אך את השיחה - והדחייה - שומע באדי, בן טיפוחיו של מנהל בית הלוויות המקומי פרנק קווין, ומדווח עליה לבוס. זה, מזהה מיד פוטנציאל רווח (והעסקים אצלו לא משהו, או כדבריו, כאן אנשים לא מתים; בשיקאגו יודעים למות כמו שצריך), ומחרף את נפשו (טוב, בשלב ראשון את נפשו של באדי) ויוצא לביתו של בוש כדי להציע לו לערוך בשבילו את המסיבה המבוקשת. בוש משתף פעולה עם קווין ומסביר לו כי בכוונתו לכנס למסיבה כמה שיותר מאנשי העיירה, שהוא מבקש לשמוע מה יש להם לומר עליו. במילים אחרות, האיש רוצה לשמוע את כל שמועות הזוועה שמתרוצצות אודותיו כבר שנים. כדי ליצור תמריץ לאנשים לבוא - הם הרי מפחדים ממנו - מכריזים בוש וקווין על הגרלה שתיערך במסיבה הנ"ל, שבין משתתפיה תוגרל (תמורת סכום סמלי) ירושת הקרקעות שבבעלותו של בוש. העניינים מסתבכים כשבוש, במסגרת מסע היחצנות-שיווק של המסיבה, נתקל באלמנה מאטי דארו, שחזרה לעיר אחרי שנות היעדרות רבות, והקשר שניתק שנים רבות קודם לכן מתחדש, אבל כמעט קורס תחת משא מטעני העבר. באדי גם מגלה כי בוש מנסה (ונכשל) לשכנע כומר מזדקן מכנסייה סמוכה, צ'רלי ג'קסון, לנהל את הטקס, ואגב כך מתחוור לו כי מאחורי כל השמועות הזדוניות מסתתר איזשהו סוד אפל וכבד שבוש נוצר כל השנים וג'קסון איכשהו יודע על קיומו. בסופו של דבר נערכת מסיבת ההלוויה, הכומר ג'קסון משתתף בה, אבל הדובר המרכזי איננו מישהו מאנשי העיירה, אלא ג'קסון עצמו, שמתוודה קבל עם ועדה על הסוד שהוא סוחב על מצפונו כבר ארבעים שנה. לא נגלה מהו, רק נגיד שמעורבים בו אהבת חיים אבודה, טרגדיה גדולה, רומנטיקה כבושה, אלימות ומוות. הסרט הגיע לישראל בעצם באיחור של שנה לעומת מועד יציאתו לבתי הקולנוע במולדתו, ארצות הברית, אולי בין היתר בגלל שמדובר במה שמכונה "סרט קטן" (תקציב, ממדים, יריעת סיפור; אפס פעלולים, פירוטכניקה וממדים נוספים). ואכן, למרות הייחוס הנלווה של "מבוסס על סיפור אמיתי", זהו בעיקרו סיפור אנושי-אינטימי נוגה (למרות שיש הרבה צחוקים בסרט), שעלילתו סובבת סביב אירוע אחד, בסוף חייו של אדם קשיש, המבקש "לנקות שולחן" בטרם לכתו מן העולם. האינטראקציה הנוצרת בין בוש לבין קווין ובאדי, האנשים החדשים בחייו, ולעומת זאת האינטראקציה המתחדשת אחרי שנים של נתק בינו לבין מאטי וג'קסון, האנשים מעברו, מאפשרות לצופה היכרות עם בוש מזוויות שונות, בעיניים שונות. ודמותו של בוש היא הדבר המרכזי בסרט הזה, שכולו בעצם מבוסס ונשען על הדמויות המרכזיות ועוסק בהן. רוברט דובאל כפליקס בוש יוצר דמות מרתקת וחריגה בנוף גיבורי הקולנוע, והוא עושה זאת מצוין. הוא הגיבור המוזר שהוא גם איש זקן, עצוב ובודד, סוציומט מרתיע שבתוכו מתקיים גם רומנטיקן עצוב. דובאל מצליח להיות כזה מבלי לגלוש להתנחמדות הוליוודית שמקובלת במקרים רבים של דמויות כאלה. הוא אף זכה בפרס (פרס הוליווד) על תפקידו זה בשנה שעברה. מי שבעיני מפליא במיוחד במשחקו כאן הוא ביל מארי, כקווין, מנהל בית הלוויות הציניקן. מארי הוא קומיקאי בחסד, שמצליח גם הפעם להלך בקלילות על החבל הדק שבין הקומי לטרגי, בטבעיות משכנעת. הוא יוצר דמות אמינה ואמיתית, לא קריקטורה, לא פרודיה ולא דמות נלעגת, כפי שאולי היה מעולל לדמות שחקן פחות מוכשר ווירטואוזי. בכלל, "מסיבת ההלוויה שלי" הוא סרט של שחקנים ודמויות יותר משהוא סרט של עלילה והתרחשויות. במובן זה הצליח הבימאי, ארון שניידר, בבחירות הליהוק שלו. דובאל ומארי יוצרים שתי דמויות שובות לב, כל אחת בדרכה, וכל האחרים עומדים במשימה שלה נדרשים שחקני משנה: להעניק בסיס ותמיכה וגיבוי מבלי להאפיל על הדמויות המרכזיות. סיסי ספייסיק כאלמנה המפוכחת, ביל קובס כג'קסון צופן הסוד שאינו מבלבל בין שמועות לעובדות, ולוקאס בלאק כבאדי הצעיר, שעדיין מאמין בטוב שבאדם.
שורה תחתונה:
סרט מרגש, סיפור עצוב שצוחקים בו הרבה, משחק נהדר של דובאל ומארי.
"מסיבת ההלוויה שלי", דרמה קומית אמריקנית. תסריט: כריס פרובנזאנו, סי. גבי מיטשל, לפי סיפור של כריס פרובנזאנו וסקוט סיק; בימוי ועריכה: ארון שניידר; הפקה: דין זאנוק, דיוויד גונדלאך. משתתפים: רוברט דובאל, ביל מארי, סיסי ספייסיק, לוקאס בלאק, ביל קובס, סקוט קופר, ואחרים. אורך הסרט: 103 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: חשד לשיטיון

ביקורת מופע: בלילות הקיץ החמים

ביקורת קולנוע: העזרה

ביקורת ספר: בוגד משלנו

ביקורת קולנוע: הדירה

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות