ביקורת קולנוע: מסע של מאה צעדים

"מסע של מאה צעדים". צילומים באדיבות סרטי יונייטד קינג 

הרבה כוונות טובות עמדו מן הסתם מאחורי הפיכתו של הספר "מסע של מאה צעדים" לסרט בשם זה. אחרת קשה להבין איך כל כך הרבה קולנוענים רבי מוניטין התקבצו לעשייתו, ביניהם סטיבן ספילברג ואופרה ווינפרי בהפקה, לאסה הולסטרום בבימוי, והלן מירן בתפקיד הראשי. אבל בסופו של דבר הסרט הזה הוא עוד הוכחה לנכונות האמרה בעניין היעד שאליו מובילה הדרך רצופת הכוונות הטהורות. כי למרות כל הידועים שחברו כאן, למרות שמדובר בסיפור עם כוונות לשמח שאף מוגדר כקומדיה, ולמרות שיש בו אוכל, מדובר בקומדיה תפלה, בסיפור צפוי מראש ובנאלי, ובהרבה כישרון מבוזבז.

משפחת קדאם ממומביי מאבדת את אם המשפחה ואת כל רכושה, שעיקרו מסעדה משפחתית גדולה שבה הבן חסן הוא היורש המיועד ליד הכיריים, באיזו הצתה במסגרת התפרעויות (לא חשוב בדיוק מה, אלה פרטים זניחים בעלילה הזו). האב, שלושת בניו ושתי בנותיו עוברים לבריטניה כדי להתחיל מחדש, אך מתברר שמסעדה בשולי מסלול הנחיתה של נמל התעופה הית'רו איננה אופציה מוצלחת. אז כולם נכנסים לוואן ישן ומרוט, ועוברים לאירופה. כשהם מגיעים לצרפת הוואן נתקע (בלי ברקסים, כמה סמלי) בעיירה קטנה, ומי שמסבירה להם פנים ראשונה היא מרגריט הצעירה, שהיא, כפי שיתברר בהמשך, סו-שפית במסעדת כוכב מישלן אחד במקום.

עוד על קולנוע:

אפס ביחסי אנוש

הנסיך הירוק

איש מבוקש מאוד

לקהילת סרטים וסדרות טלוויזיה: לחצו