ביקורת קולנוע: נעלמת

ג'יליאן פלין היא מחברת מותחנים אמריקנית הנחשבת איכותית, מוערכת ומצליחה, שילוב לא מאוד נפוץ בתחומי הז'אנר הזה, ודאי כשמדובר במחברת של שלושה מותחנים בלבד. עכשיו היא מוסיפה לרשימת הכיבודים הזו גם את התואר תסריטאית מוערכת ומצליחה, בזכות התסריט שעיבדה לפי ספרה השלישי, "נעלמת", לסרט באותו השם.

הספר, שיצא בארצות הברית לפני כשנתיים ואצלנו בעברית לפני חודשים אחדים (הוצאת עם עובד וידיעות ספרים), היה רב-מכר שעורר גם לא מעט תגובות והתייחסויות - בגלל אופיו ובעיקר אופייה של גיבורתו - שחרגו מעבר לשיח המקובל על אודות ערכו וסגולותיו של מותחן זה או אחר. בלי קשר לדיון הזה, המותחן עצמו היה בעיני משובח ומומלץ.

עכשיו הגיע הסרט, ואני מודה שקצת חששתי שמא אתאכזב, כי חלק מכוחו האפל של הספר נעוץ במבנהו המיוחד וכמו תמיד בספרים - ברוחב היריעה שהם מספקים כבסיס לכל פיתולי התעלומה המרכזית (למרות שמדובר בסרט ארוך - 149 דקות!). ובכן, הפתעה נעימה: פלין, שכאמור כתבה בעצמה את התסריט, מוכיחה שהיטיבה להבין ולהפנים את ההבדל בין המדיומים, ואף הצליחה יפה לעשות את המעבר, ולתרגם נכון את העלילה ואת מערך היחסים המתעוותים-אפלים בין הגיבורים משפת הספרות לשפת הקולנוע. חלק גדול בהצלחת התרגום הזה אפשר וצריך לזקוף גם לזכותו של הבמאי, דיוויד פינצ'ר, שבנה סרט קצבי ומחניק, שעלילתו נפרשת-מסתבכת בהדרגה, והכול בו הולך ומתקדר ולופת, עד לסופו הטורד ומעורר אי-שקט מתמשך.

עוד על קולנוע:

נקודת שוויון

גט

אפס ביחסי אנוש

לקהילת סרטים וסדרות טלוויזיה: לחצו