ביקורת קולנוע: סערת רוחות

קרטיס, גיבור "סערת רוחות", סרטו של הבמאי והתסריטאי ג'ף ניקולס, הוא אמריקני ממוצע באמצע החיים ובאמצע אמריקה. הוא חי באוהיו, נשוי באושר לסמנתה, שעוסקת במלאכת יד (ומוכרת מפיות רקומות וכיוצא באלה ביריד של ימי ראשון) ואב לבת קטנה וחמודה, שהיא חרשת, אבל המשפחה מקבלת את המגבלה וממתינה באופטימיות לניתוח שאמור להעניק לה יכולת שמיעה. יש לו טנדר ועבודה שמספקת אותו בחברה לקידוחים, יש לו חבר טוב שגם עובד איתו בצוות (ואומר לו שהוא בחור מאושר כי יש לו חיים טובים), בית עם גינה (בלי משכנתה) בעיירה כפרית באוהיו, ועתיד שנראה ורוד לגמרי במושגי לב אמריקה. אפילו מקלט הסופות שבגינה (הוריקנים ושאר סערות) מעלה חלודה ואבק מרוב חוסר שימוש. אלא שיום אחד הוא מרגיש ורואה בעיני רוחו - ושמא בהזיה - בהבזקים שהולכים ומתארכים, הולכים וגוברים, שורה של אסונות טבע שמצטרפים יחד למין סופה גדולה, איומה ונוראה, המאיימת לכלות הכול. זה מתחיל בטיפות גשם שמנוניות. מטסי ציפורים שחורות משחור. רוחות נוראיות, משפכי הוריקן בשמים, ברקים ורעמים. הכלב שתוקף אותו, חברו הטוב שתוקף אותו. הציפורים שתוקפות אותו ואת משפחתו. אפוקליפסה של הטבע בדרך. קרטיס, התגלמות הסולידיות הכפרית, לא יודע מה זה בדיוק הדבר שהוא ספק מדמיין, ספק חולם בהקיץ, ספק מרגיש ממש פיזית. הוא לא משתף באמת איש במה שעובר עליו ומנסה להלך בין הטיפות. זה אומר להתמודד, ובמידת האפשר להרחיק גורמי סכנה. וזה לא רק הכלב המשפחתי, שתקף אותו בחזיון (ומורחק לחצר ואחר כך לאחיו). אמו של קרטיס, מתברר, היא חולת נפש, פרנואידית סכיזופרנית מאובחנת, החיה בדיור מוגן כבר שנים רבות. הוא נוסע לבקר אותה, לברר איך הכול התחיל אצלה (הוא היה ילד), שמא זה הכול בראש שלו. הוא קורא חומר על מחלות נפש, מנסה לאבחן את עצמו. הולך לייעוץ פסיכולוגי. לוקח גלולות הרגעה. ומתחיל לבנות מקלט אימתני במקום מקלט הסופה הקטן והמוזנח שבחצר. לצורך כל זה הוא לוקח, בלי ידיעתה של אשתו, הלוואה בבנק. הוא שואל, בלי רשות, ציוד מהעבודה כדי לבצע את החפירות ונעזר בחברו הטוב. החזיונות שלו הולכים ותוכפים. הוא מבקש להרחיק מעליו בעבודה את החבר, מחשש החזיונות. החבר הפגוע מלשין עליו. הוא מפוטר. הניתוח של הילדה בספק, בגלל הכסף. סופה רגילה מתחוללת, וקרטיס מתקשה לצאת מהמקלט בסיומה. אשתו מכריחה אותו ללכת לפסיכיאטר, שממליץ להם לשנות אווירה ולצאת, למרות הכול, לחופשה מתוכננת על חוף הים רגע לפני התחלת טיפול נפשי ממושך ואינטנסיבי. המשפחה נוסעת. ושם, על החוף מול הים, מתקדרים פני השמים.


ניקולס יצר סרט שמתכתב עם חרדות ושאר פרנויות של לא מעט אמריקנים, בין אם מדובר בחרדת אסונות טבע ובין אם אלה חששות מפני מחלות נפש. את הסיפור הוא בוחר להציג דרך פריזמה משפחתית, אישית-אנושית, שמשכנעת לאורך מרבית הסרט. מייקל שנון (המוכר לצופי "אימפריית הפשע" כסוכן הבולשת הכפייתי-מיוסר, סוטה-צדקן), מעצב היטב את דמותו של איש משפחה רגיל, אדם עם שתי רגליים על הקרקע, איש עמל שקול ואחראי שאפשר לסמוך עליו. כשמתעוררות בעיות בחייו הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לפתור אותן מבלי להעיק על משפחתו ועל סובביו. אחד שלא דש עד אין קץ במצבה הנפשי של אמו ובמה זה עשה לו מילדות, ומצד שני גם אינו בורח מהתמודדות עם השפעה אפשרית של הדברים עליו. מול הממדים האנושיים-ריאליסטים מציב ניקולס את חזיונותיו של קרטיס. אלה שמוחשיים לגמרי לגביו, ובלתי נראים לכל האחרים. מהטפטוף הראשון בהם (תרתי משמע), הוא מהלך על קו דק ומיטשטש בין מציאות להזיה, לא במובן שכל מה שקרטיס חווה אכן מתרחש באותו רגע, אלא במובן הצגת האופציה שכל זה אולי אכן יקרה. המחשב עבד כאן שעות רבות ליצירת שלל אפקטים ויזואליים - ממשפכי הוריקנים ועד התקפת להקת ציפורים - מה שמחזק את הממד הסוריאליסטי בעלילה. עם כל הכבוד ליוצרי העיבודים הללו, אני אישית לא אוהבת את השימוש בהם בקונטקסט סרטי אסונות - כמו כאן - כי זה תמיד נראה לי ונשאר בעיני סופה באפקט מחשב. מצטערת. המשחק האמין, האיטיות, מרחב העלילה הקטן והשאלה שכל הזמן נותרת פתוחה, האם קרטיס מאבד את שפיותו או שיתגלה כמי שחזה את העתיד ויהפוך את העלילה על פיה, מחזקים את הקשב לסרט. אני מודה שקיוויתי כל הזמן שהסוף יצדיק את השעתיים צפייה בכל עבודות העפר, תפירת הווילונות וחזיונות גשם השמן, וניקולס יבחר באופציה הריאליסטית, שתעמיק את אחיזת הסרט בדרמה האנושית ותשאיר את הצופים עם שאלות ולבטים קרובים, אמיתיים ומטרידים באמת. לצערי ולאכזבתי הוא בחר בסוף שזורק את הסרט למחוזות הסוריאליזם והאבסורד, לארצות עיבודי המחשב ההיסטריים של סרטי אסונות הטבע. אני מודה שהתעצבנתי, ואפילו הרגשתי קצת מרומה: הבטיחו דרמה עוכרת שלווה, ובסוף עשו ממנה סרט אסונות מחשבי.
שורה תחתונה:
למרות משחק טוב של מייקל שנון, בסופו של דבר נותר מכל הדרמה סרט אסונות סתם.
"סערת רוחות", דרמה אמריקנית. תסריט ובימוי: ג'ף ניקולס; צילום: אדם סטון; עריכה: פארק גרג; מוזיקה: דיוויד ווינגו; הפקה: סופיה לין, טיילר דיוודסון. משתתפים: מייקל שנון, ג'סיקה צ'סטיין, שיי וויגהאם, טובה סטיוארט, קאתי בייקר, קייטי מיקסון ואחרים. אורך הסרט: 121 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: לא קרה כלום

ביקורת תיאטרון: ביקור הגברת הזקנה

ביקורת ספר: המייצגים

ביקורת תיאטרון: מקסי ואני

ביקורת קולנוע: אשת הברזל

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות