ביקורת קולנוע: עוד אני הולך

"עוד אני הולך", סרטו החדש של יקי יושע (תסריט, בימוי ועריכה) מבקש להעלות לסדר היום, ואולי נכון יותר לומר לזעוק, את תוגת הישראליות שהשתבשה. זו שפעם נוסחה בשיר הרעות, ומתנפצת היום מול חלל הניכור והאדישות החברתית, תרבות הכסת"ח, פערים שנפערים בחומרנות, ה"אני" שמחק את ה"אנחנו", שחיתות שריסקה ערכים. זוהי מטרה שאפתנית ובוודאי ראויה לדיון, נושא שהוא מעניין, חשוב ומטריד, אבל הסרט כשלעצמו אכזב אותי. במרכז העלילה ניצב מיקי, סוג של "יפה בלורית ותואר" בן זמננו, יוצא יחידה מובחרת בעל עבר קרבי מפואר ועמום, כולל רמזים עבים למשימות חוץ-צבאיות וחשאיות (שב"כ, מוסד וכאלה), שלצד אחדים מחבריו לעבר המפואר הזה לא ממש הסתגל לקוד ההתנהגות וההתנהלות באזרחות הישראלית, בחברה המסתאבת. תוסיפו לכך צל כבד ומטיל רגשי אשמה כבדים של בן שנהרג, בת מתבגרת מבולבלת ומנוכרת, אישה אלכוהוליסטית, מאהבת רוסייה (בעצמה אם לבת), חובות הימורים מעיקים (למי שפעם אכלו איתו מאותו מסטינג והיום הם רודפיו) ויחסי שכנות מורכבים וארוכי שנים ומחויבויות עם משפחה ערבית, ותקבלו עיסה כבדה ולא קלה לעיכול. דני גבע מככב כמיקי, שבפתח הסרט הוא כבר גם אחרי התקף לב. הוא המאצ'ו הישראלי המעוך, הגבר שהולך לאיבוד בין אשתו שהלכה איתו לאורך כל הדרך וגם לה אין לאן להימלט, לבין המאהבת שלנצח תישאר האאוטסיידרית, הזרה; בין ההבנה - גם אם המאוחרת - לגבי מעשיו, לבין חוסר היכולת לשאת את רגשי האשם. הוא האב שמתגעגע לבנו המת אבל מתקשה לתקשר עם בתו החיה, הלוחם העייף מקרבות שלא מסוגל להרפות ממלחמה, הגבר בעל החושים המחודדים שלא מצליח להפנים את נסיבות חייו שהשתנו. גבע הוא כל אלה בהגדרה, אבל למעשה מצליח, לטעמי, לשדר ולשכנע רק בחלק מכל המטען הזה. רוב הזמן - גם מעצם הגדרת דמותו כגבר המתקשה לתקשר ולדבר - הוא מרבה ללכסן מבטים מיוסרים למצלמה מתחת לבלורית התלתלים שלו.


הבעיה המרכזית של הסרט היא שהוא אפוף באווירת תוגה-נוגה מלאכותית, כזאת שנכפית משימוש באלמנטים הנחשבים כאלה (שלל מבטים מיוסרים, קריינות עצובה בקול נכאים, אלמנטים עלילתיים כמו היחסים עם המשפחה הערבית השכנה), אבל איננה מקרינה או יוצרת בצופה עצב, כאב או זעזוע אמיתי. נינה קוטלר, המגלמת את אשתו של מיקי, מספקת את הדקות הכי חזקות בסרט במונולוג מאשים שהיא נושאת מול מיקי (שבו היא מזכירה במידה מדהימה, הן בקולה ובחיתוך דיבורה והן במראה פניה את אמה, לאורה ריבלין). לרגע קולנועי אחד ניצבת מול המצלמה דמות עם נפח ממשי, שמצליחה לשדר רגשות אותנטיים. זהו סרטו האחרון של עמוס לביא ז"ל, המגלם את אחד מאחיו לנשק לשעבר של מיקי, שהיום מתפקד כעושה דברו של כלומניק שנהייה מלך בעולם התחתון ורודף את מיקי. לביא ניחן בפנים רבי עוצמה והבעה, וגם כאן, כשהטקסט שהושם בפיו הוא מוגבל, הוא מצליח לבטא במידה לא מבוטלת של שכנוע את ייסורי דמותו ואת לבטיה בהבעות פניו ובמבט שבעיניו. דביר בנדק גם הוא מגלם לוחם שנהפך באזרחות לפושע בשירות דג רקק, והוא עושה את שלו במסגרות המגבלות שמציב לו התסריט. קינת הישראליות של הסרט, ובעיקר קינת הגבריות הישראלית, על אתוס לוחמיה ועלילות גבורותיה בקרב, אך לא במלחמה על חיים שפויים, מתגלה יותר כסוג של בכי, לעתים אף התבכיינות. קצת כמו הגיבורים בסרט, שמתחילים כמלח הארץ אשר בסופו של דבר מתמסמס, כך גם הרעיון המעניין שבבסיס הסרט מתפוגג בעלילה פשטנית מדי, שאינה מצליחה לרגש באמת.
שורה תחתונה:
למכורים למאצ'ואיזם ישראלי וסרטי עיצבון.
"עוד אני הולך", דרמה ישראלית מקורית. תסריט, בימוי ועריכה: יקי יושע. הפקה: דורית יושע; צלם ראשי: יורם מילוא. משתתפים: דני גבע, נינה קוטלר, עמוס לביא, דביר בנדק, מרינה שויף ואחרים. אורך הסרט: 90 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: סונטת קרויצר

ביקורת קולנוע: התפרצות X

ביקורת ספר: תור הברזל

ביקורת תיאטרון: כוכב יאיר

ביקורת קולנוע: המפקח בלאמי

לקהילת תרבות:

לחצו