ביקורת קולנוע: על הזוג מורגן שמעתם?

בפסיכולוגיה קוראים לזה "שיפוט מציאות" - אותה יכולת להתבונן במציאות ולראות אותה כפי שהיא באמת. עושי הסרט "על הזוג מורגן שמעתם?" כנראה לא שמעו על העניין זה, כי שיפוט המציאות בו לקוי ביותר. זה מתחיל בסיפור. קלישאי, מטופש, ודל עד מופרך (לתסריטאי כנראה לא היה שום חשק להתאמץ ולמצוא הנמקה או היגיון בתבניות הסטנדרטיות שבהן יצק את סיפורו). זה נמשך בבחירת השחקנים ובמשחק של שני הכוכבים, שהוא יותר מפגן של אוסף מניירות והעוויות מאשר משהו שראוי לכינוי משחק. וזה מסתיים בתוצר הסופי, שהוא התגלמות הבנאליה המשומשת והמוכרת עד זרא. רק אוסף של אנשים עם שיפוט מציאות לקוי יכול היה להסתכל בכל אחד מהמרכיבים הללו ובכולם ביחד ולחשוב שמדובר בסרט משעשע, בקומדיה שניצוצות של רומנטיקה ניתזים בה בין הכוכבים ונוגעים בקהל. הסיפור הבנאלי הוא על מריל ופיטר מורגן, יאפים ניו יורקים - היא סוכנת נדל"ן כוכבת, הוא עורך דין מצליח ובקיצור, זוג-כוח כמו שהאמריקנים מכנים זאת, שילוב קרייריסטי רב ממון והשפעה. לו יש עוזר אישי (רכיכה), לה יש עוזרת אישית (כוחנית, והא לכם היפוך תפקידים קלישאי כשלעצמו, שבסופו כמובן יש רומן) ולשניהם יש משבר נישואים שגרם לפירוד בן שלושה חודשים בגלל - איך ניחשתם - שהיא תפסה אותו בוגד בה. הוא כמובן טוען שזו הייתה מעידה חסרת משמעות והוא נורא מצטער עליה ורק רוצה שאשתו-אהובתו תמחל לו. כיוון שכך הוא שולח לה מתנות יום יום, מחייג ללא הפסקה ובסוף מצליח לתמרן ארוחת ערב לשיחה אישית איתה. הוא מציע טיפול זוגי, היא לא ממש רוצה. היא ממהרת לפגישת עבודה, הוא מלווה אותה. ולגמרי במקרה, בדרך, הם עדים לרצח. חיש קל מתברר שהרצח הוא של רוצח נורא שבכדי להציל את עצמו אחרי שנלכד הודיע שיהפוך לעד מדינה, מה שעמיתיו לפשע לא קיבלו בברכה ולכן שלחו אותו בהליך מזורז לעולם הבא. איזו הפתעה. עוד מתברר כי המתנקש ברוצח ראה היטב את שני העדים ומזהה, ואף זאת חיש קל, את הגברת מורגן על פי תמונת השער שלה באחד המגזינים החשובים - להשיג בכל דוכני העיתונים (ויש כאלה רבים בניו יורק). טיימינג זה הרי הכול בחיים. בחוריהם המצוינים, כלומר הבולשת, משגרים מיד את הזוג הפרוד לחור באמצע שומקום, כלומר לעיירה ושמה ריי בוויומינג, במה שמוגדר התוכנית להגנת עדים, או הפרומו שלה, עד שיוכלו להסדיר להם משהו קבוע יותר או עד שיילכד המתנקש, מה שיבוא קודם.


כל צופה בסדרה "שומרת סוד" או בכל סרט אפילו רק טיפה יותר רציני וכל חובב מותחנים אמריקניים מזהה מיד את מופרכות הסיטואציה, אבל מה זה משנה, העיקר שהתסריטאי מצא - לטעמו - תרוץ לשלוח מעכשיו לעכשיו את שני העירונים יפי הנפש (היא צמחונית וחברה בארגון לשמירת זכויות בעלי חיים, שניהם סופרי קלוריות וכולסטרול ודמוקרטים-ליברלים), אל לב-לבה של אמריקה הכפרית, מקום שבו קונים שני סוודרים בעשרה דולר, צדים את ארוחת הערב וחיים בין דובים, והישר לחיקו של זוג שריפים-מרשלים מזן הבוקרים של שנות האלפיים, שיגנו עליהם במחבוא. בתוך פחות משבוע המורגנים מתקוטטים, מלבנים בעיות (הכול התחיל מאובססיית הילדים והשעון הביולוגי המתקתק; ומה בין הבגידה שלו לסטייה למיטה עם אחר שלה), מתיידדים עם המקומיים הפרובינציאלים לכאורה אבל בעצם מלאי חוכמת חיים, מתגוששים עם דובים, לומדים לירות (היא שוס) ולרכוב על סוסים (הוא מעולה), מקבלים טיפול זוגי חינם ממארחיהם השריפים, מתפייסים, גוברים על המרצח שמגיע כמובן בעקבותיהם ומספיקים אפילו לחזור הביתה (לדירה חדשה עם נוף מנהטני מרשים, בשביל מה יש לנו מתווכת בסרט) עם תינוקת מאומצת מלוכסנת ובטן הריונית. על זה נאמר האהבה תנצח, לא? כמות הבולשיט, הקיטש, הקלישאות והאיוולת המשומשת עד מרופטת שממלאים את הסרט קוברת גם את ההבלחות המעטות שמעלות פה ושם חיוך. זה פשוט טיפשי מדי ומשעמם מדי. שני כוכבי הסרט, אם טעו וחשבו שהגיע לידיהם תסריט מתקבל על הדעת, צריכים היו להסתכל במראה לפני שהלכו לעבודה, ולדעת שזה לא זה וזה לא בשבילם. יו גרנט מלא קצת יותר מגרסתו הצעירה ועיניו הכחולות מעוטרות יותר קמטים וזה לגמרי בסדר ואפילו יכול להיות ממש שרמנטי - ע"ע ג'ורג' קלוני עד קלינט איסטווד. אלא שגרנט, לא שחקן דגול בכל מקרה, ממשיך להסתמך בעיקר על כל החיינדלך הצעירים שלו, וכל מי שעיניו בראשו ושכלו בתוכו יגיד לו שמה שנחמד ושובה לב בגיל 20 הוא סוג של פתטי אחרי שעוברים את ה-40. מישהו צריך היה לגלות לו כבר מזמן שלכל גיל יש תרגיל. אותו הדבר נכון גם לגבי שרה ג'סיקה פרקר, שחטובה ומתוחה בצורה לא נעימה לעין, שה-ס' וה-ש? שלה שורקות באופן מודגש ומעצבן לאורך כל הסרט ושערה נראה לפחות מחצית מהמזמן כפאה גרועה (ואם זה לא - שתפטר מיד את מעצב השיער). ובכלל, דומה שאת עיקר האנרגיה השקיעה במראה הדמות במקום בדמות. התוצאה היא שהגברת היא פשוט התגלמות מה שמכונה בשפתה (בתרגום חופשי) בחורה קפוצת ישבן, התגלמות של ניו יורקית נוירוטית במובן הכי רע של המונח, זו שחופרת במוח בלי הפסקה (במקום אינפוף היא שורקת אותיות), מנפנפת ידיים גרומות, לא יוצאת לריצת בוקר בלי משקפי מעצבים וסוודר כרוך ברישול מוקפד על טייטס מחטבים, לא אוכלת כלום ואת החסה רק מזיזה בצלחת. אז הוא מפלבל בעיניו הכחולות ועוטה את הבעות הנבוך-מבויש שלו ובעיקר נראה כקריקטורה של עצמו מאותו מעמד שבו שאל אותו ג'יי לנו מה עבר לו בראש כשנלכד עם זונה במכוניתו בלוס אנג'לס לפני שנים, היא נראית כמו פוסטר דהוי שנמתח יתר על המידה של זאת מ"סקס והעיר הגדולה", שבעצמה כבר מיצתה את עצמה, ושניהם ביחד לא נראים קומיים במיוחד וגם לא רומנטיים במיוחד. סם אליוט הכסוף עם קולו העמוק ומרי סטינבורגן חמושה ברובים ומבטא דרומי עושים כמיטב יכולתם עם הפרודיה על הקאובוי השתקן ואנני אוקלי, אבל זה לא מציל את המצב. ואליזבת מוס, שעושה תפקיד מופתי בסדרה "מד מן", לא יכולה שלא לעצבן בתפקיד הסטריאוטיפי-רדוד של העוזרת שהופקד בידיה. על כל השאר, מהקשקוש הנדוש של מתוחכמי העיר הגדולה הלומדים שיעור מאלף בחיים בעיירה הקטנה ועד ההנגדה הפשטנית של מנעמי הטבע לעומת רעלי העיר, חבל בכלל לבזבז את זמנכם ואת זמני. שורה תחתונה: עדיף להשקיע את הזמן בצפייה חוזרת ב"ארבע חתונות ולוויה אחת" או בפרק מוקדם של "סקס והעיר הגדולה". שם לפחות הם רעננים וחינניים באמת.
"על הזוג מורגן שמעתם?", קומדיה רומנטית אמריקנית. תסריט ובימוי: מרק לורנס; משתתפים: יו גרנט, שרה ג'סיקה פרקר, סם אליוט, מרי סטינבורגן, אליזבת מוס, ג'סי ליבמן ואחרים. 103 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: אתה הילד שלי

ביקורת קולנוע: שאטר איילנד

ביקורת ספר: דור המדבר

ביקורת קולנוע: פריחת הדובדבן

ביקורת ספר: חבלים וצלבים