ביקורת קולנוע: פגוש את הפוקרס הקטנים

בראשית היה "פגוש את ההורים". הגרסה המקורית, זו שרק מעטים בעצם ראו, יצאה בשנת 1992 כסרט עצמאי וזניח למדי, שבו בראו גרג גליאנה ומרי רות קלארק את הדמויות המרכזיות של פאם הווספית, שמתאהבת בגרג היהודי ולוקחת אותו לפגוש את הוריה, ג'ק ברנס הרודן קפוץ המוח והנשמה ודינה, הקלולסית לכאורה, החביבה והחמימה. אבל את ההכרה האמיתית קיבל המפגש המשפחתי הבין-תרבותי הזה בגרסתו המחודשת, משנת 2000, זו שבה כיכבו בן סטילר כגרג (שהוא גם אח מוסמך, בערך המקצוע הכי לא גברי בעיני מצ'ואיסט כמו אביה של פאם) ורוברט דה-נירו כג'ק, האב הנוקשה, צר האופקים והחשדן. מה שאולי לא נסק לפסגות קומיות אבל עוד איכשהו עבד בסיבוב הראשון הזה (בכל זאת, סטילר שייף עד דק את דמות הנחנח היהודי, ומולו דה-נירו עשה רושם שהוא נהנה מכל רגע של כיווץ גבות ונביחת הוראות קטנוניות), ומיצה בערך כל אספקט של המעמד המביך-בהגדרה של מפגש עם הורים של, ירד מדרגה ואיבד גובה (זה שהיה לו), למרות שספח אליו עוד כוכבים (ובראשם ברברה סטרייסנד ודסטין הופמן כרוז וברני, הוריו המטורללים של גרג) בסרט ההמשך הראשון שיצא ב-2004, "פגוש את הפוקרס". כאן נדרשו הצופים לסוגיות מפגש הפסגה המשפחתי בקונטקסט של הורי החתן פוגשים את הורי הכלה. הבדיחות הנדושות, שמוקצנות מעצם עיצוב הדמויות, נטחנו עד דק, עד שבקושי נותר מהן חיוך פה ושם. עכשיו מגיע ההמשך השני, "פגוש את הפוקרס הקטנים", שאפילו את זה - העלאת חיוך מזדמן - לא ממש עושה. אלא אם כן אתם מאלה שצוחקים מבדיחות החלקה על בננה. זו בערך הרמה, רק שבתרגומה המילולי, כאן סטילר-גרג נופל לתוך בור חפירה (שבו אמורה לקום בריכה לילדיו) ועליו נופלת ג'סיקה אלבה בחזייה ובתחתונים (מזל שהיא כזו רזונת). כמו בסרט מצויר, אחרי שהוא צונח מגובה רב על הגב והיא עליו, הם קמים, מנקים קצת חול וחוזרים למעלליהם, כמו חדשים. עלילת הסרט - בהגדרה רופפת, כי יותר משזו עלילה זהו תרוץ לאיסוף מחודש של הכוכבים - עוסקת הפעם בדור הצעיר, ויותר נכון - בעתידו. ג'ק, שמתכונן בראשית הסרט יחד עם אשתו, וכמו מחותניו, להגיע לשיקגו - שם גרים הילדים - להשתתף במסיבת יום ההולדת של הנכדים התאומים בני החמש, חש בלבו ומחליט שזהו אות משמיים כי עליו למנות לו יורש כראש השבט. כיוון שבתו דבי בדיוק נפרדה מבעלה, הוא מחליט להעניק את הכבוד לגרג, שבגלגול הזה כבר אינו סתם אח מוסמך, אלא מנהל מערך סיעוד בבית חולים.


ג'ק מסביר לגרג שמדובר לא רק בכבוד, אלא במחויבות לדאוג לעתידה ולאושרה של המשפחה בדגש על בני הדור הבא, כולל כמובן חינוכם ודאגה לרווחתם הכלכלית. גרג מיד נעתר לפניית סוכנת תרופות יפהפייה (אלבה) לדברר גלולה חדשה לשיפור האון הגברי, ופותח במהלכים לרישום ילדיו בבית ספר פרטי נחשב ביותר. כל זה, כולל ההתכנסות המשפחתית בבית אחד, מהווה את הטריגר והמפתח לשלל אי הבנות ותקלות: הבריכה הנחפרת בבית החדש שאינה מוכנה בזמן לאירוע, ג'ק החושד שגרג המשועמם מבתו מנהל רומן, ג'ק שלוקח כדור און לאחר שהוא ודינה צופים ברוז, אמו של גרג, משיאה עצות איך לעורר מחדש מינית שגרת נישואים בתוכנית הטלוויזיה שלה, וכן הלאה וכן הלאה קווי עלילה צפויים ובנאליים ובדיחות חבוטות. החלק המרתק והמדהים בשלולית הקולנועית הרדודה הזו, שיוצריה מנסים בכוח להתיז מתוכה רסיסים קומיים, היא אוסף הכוכבים המאכלסים אותה. אוסף שלא זו בלבד שאינו מידלדל מסרט לסרט, אלא אף גדל. דה-נירו, סטילר וטרי פולו (כפאם, אשתו של גרג), ואיתם בליית' דאנר (כדינה, אשתו של ג'ק) ואואן ווילסון כקווין, החבר לשעבר של פאם, שהוריה מאוד מסמפתים (וג'ק היה מעדיף, כמובן), כולם כאן מההתחלה. סטרייסנד והופמן שהצטרפו בחלק השני מתייצבים גם הם במה שנראה כחדווה למשימה. האיחוד המחודש הזה מקיר לקיר די מפתיע, ודאי נוכח תפלות החלק השני, והביקורות שספג. ואם לא די בכל להקת הכוכבים החוזרים, הרי שהחלק השלישי הנוכחי רושם לזכותו סיפוח שמות גדולים נוספים. כך למשל ג'סיקה אלבה הצעירה או לורה דרן הפחות צעירה (בתפקיד אולי הכי חביב בסרט, כמנהלת בית הספר הפוזאי שאליו שואפים הפוקרס לרשום את ילדיהם). אפילו הרווי קייטל (!) כאן, ועוד בתפקיד קטן-עד-אידיוטי של השיפוצניק. באמת שאינני יודעת מה סוד הקסם שמושך את החבורה המכובדת, הגדולה והגדלה הזו לחומרי ההבל הללו, אבל כנראה שיש כזה, אחרת באמת קשה להסביר את פגישות המחזור צפופות השמות הנוצצים בחסות הפוקרס. נוכחותם היא לבטח האלמנט החיובי היחיד בסרט הזה.
שורה תחתונה:
קומדיה לא מצחיקה עם המון כוכבים מבוזבזים.
"פגוש את הפוקרס הקטנים", קומדיה אמריקנית. תסריט: ג'ון המבורג ולארי סטוקי, מבוסס על דמויות שיצרו גרג גליאנה ומרי רות קלארק; בימוי: פול ווייץ. משתתפים: רוברט דה-נירו, בן סטילר, אואן ווילסון, ברברה סטרייסנד, דסטין הופמן, טרי פולו, בליית' דאנר, ג'סיקה אלבה, הרווי קייטל ואחרים. אורך הסרט: 98 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: האריסטוקרטים

ביקורת ספר: טוני וסוזן

ביקורת קולנוע: טייארה

ביקורת תיאטרון: גן הדובדבנים

ביקורת קולנוע: עוד אני הולך

לקהילת תרבות:

לחצו