ביקורת קולנוע: פעם הייתי

"פעם הייתי" הוא סרטו של אבי נשר, אבל לא פחות מכך הוא הסרט של אדיר מילר. בין שני אלה קמים לתחייה קולנועית תקופה, אווירה, דמויות, חברה ופיסת ישראליות שהייתה ואיננה. התוצאה איננה מסתכמת במסע נוסטלגי מתקתק, אלא בהתבוננות רגישה ומפוכחת במי שפעם היינו, התבוננות המאפשרת לחוש במתיקותה של נאיביות נעורים, כמו גם במרירותה של מציאות שרק מרחק הזמן מאפשר; התבוננות המשחזרת חוויות ורגשות בדיוק שחושף את כל מה שאי אפשר היה לראות אז. "פעם הייתי" הוא סרט רגיש ומרגש, מצחיק ומחייך וגם נוגע, צובט ונושא בחובו לא מעט עצב. נשר מגולל בו, בפלאש-בק, סיפור של חופשת קיץ אחת שחווה הגיבור אריק, נער בן 16 ב-1968, לצד חברו הטוב בני ובת דודו של בני, תמרה, שהיא בת של יורדים שמגיעה מאמריקה להתארח בחופשת הקיץ. זהו גם סיפור המפגש של אריק, בן של ניצול שואה ששותק את עברו ואם צברית המשתיקה אותו, עם יענק'לה ברייד, ניצול שואה שמתברר כי למד בבית הספר עם אביו של אריק, שדכן וסוחר (לא הכול סחר חוקי), שמשרדו שוכן בעיר התחתית של חיפה, בצמוד לבית קולנוע שמנהלת משפחת גמדים, ניצולי ניסוייו של מנגלה, שבו מוקרנים רק סרטים שהם סיפורי אהבה, בדגש על סרטים הודיים. אריק צופה יום אחד עם חבריו בשדכן העובד, רואה איך הוא ניגש ללקוחות פוטנציאליים ומנסה לשכנע אותם כי הוא האיש שמוצא לכל סיר את המכסה הראוי. כמקובל בין בני גילו הוא חומד לצון, פונה לשדכן ומבקש ממנו למצוא שידוך לאחותו (שלא קיימת), שסובלת ממום - יש לה קרומים בין אצבעות ידיה. כשברייד מגיע לבית המשפחה לדבר עם אבי הנער ועם הכלה הפוטנציאלית, מתברר שאין בת ואין סנפירים, אבל יש קשר עם האב, וכך נולד הרעיון שאריק יכפר על התעלול שלו בעבודה אצל ברייד כסוג של בלש שיבדוק מידע לגבי לקוחותיו ולמענם. אריק, שחובב מאוד ספרי בלשים ובולע אותם בהמלצת הספרן הרווק, המשכיל והחביב מאיר, מתחיל לעבוד אצל ברייד. באמצעותו הוא מתוודע לא רק לענייני הלב שברייד בוחש בהם ובכלל לעסקיו, אלא גם לגלריה של טיפוסים, החל במשפחת הגמדים שאחת מהם, סילביה, מצפה בקוצר רוח גובר לשידוך הולם, וכלה בגברת קלרה, המלמדת קליינטים נבוכים הלכות חיזור וגינוני נימוס, אגב ארגון משחקי קלפים לא לגמרי חוקיים. אריק מחליט שמאיר יהיה קליינט טוב ומביא אותו לברייד. במקביל מעוררת תמרה שבאה מאמריקה מהומה לא קטנה בשכונה. בני, הבן דוד המארח, די נדלק עליה וגם אריק הביישן. היא עצמה לכאורה בזה לפרובינציאליות של משפחת דודיה בפרט והישראלים הצעירים בכלל, ומשגעת את כולם בבגדים שאין פה לאיש ובחזה חצוף ומשוחרר מחזיות שהיא זוקרת לכל עבר.


ברייד מאוהב בסתר לב בקלרה. לקלרה יש ערימה גדולה של שלדים מהשואה בארון שלה, ערימה כה מעיקה שלפעמים חלקה גולש החוצה ורק בכוח רצון עז היא שבה ונועלת הכול מאחורי חזות מוקפדת, גינוני ליידי ולשון מושחזת. בדרך לשידוך (עם סילביה) נלקח מאיר לשיעור בחיזור אצל קלרה ומתאהב בה נואשות גם הוא. נואשות במובן האובססיבי, המוביל למעשים נואשים. וכך אריק, מלא כוונות טובות, מוצא עצמו מסבך כמעט את כולם. נשר יודע לספר את הסיפור בסוג של ריאליזם שבו הצטיינו אחדים מסרטיו האחרים ("הלהקה" למשל), ריאליזם שמעלה חיוכים, מעיר זיכרונות אישיים וקולקטיביים באותנטיות מקסימה, מצחיק, מבדר וגם יודע לגעת בנקודות כאובות, להאיר פינות אפלות, להציב את המראה כך שהיא מאפשרת לראות את התמונה כולה, בפרופורציות נכונות לאז, מזווית של עכשיו. בכל זה מסייעים לו השחקנים ובראשם אדיר מילר בתפקיד יענקל'ה ברייד. מילר עושה עבודה נפלאה בעיצוב דמות אותנטית, אנושית, רבת פנים וממדים, דמות רבת עוצמה ועם זאת פגיעה, דמות של אדם ששרד את השואה וברור ששינתה את חייו, אבל הוא בחר לחיות כל רגע מהחיים ולמצותו בדרכו. מילר, הקומיקאי שלא אחת שירטט בפנינו את דמותו של הישראלי העכשווי, המחוספס לעתים, גס הרוח והקולני לעתים, נהנתן, מוחצן, תחרותי וכיוצא באלה, מגלם כאן דמות שונה לחלוטין - הישראלי שבא "משם", שאף פעם לא נעשה או לא נחשב לגמרי ישראלי. האיש עם המבטא המסגיר-מצחיק, הגינונים והעידון הזר, הבגדים השונים, ההתנהלות האחרת. מילר מוכיח כאן שהוא שחקן מעולה. אחרי הפתעת השניות הראשונות מול דמותו, מילר המוכר נמוג לגמרי. לא נותר לו זכר, ואת המסך ממלא יענקל'ה ברייד המשעשע-מתעתע, החכם ומכמיר הלב, ורק הוא. גם מיה דגן, כגברת קלרה המסוכסכת עם עצמה, מזכירה כאן שוב (למי שלא ראה אותה למשל ב"הדוד וניה" בבית ליסין) שהיא לא רק קומיקאית שבקיאה בהלכות פאנצ'ליינים, סלפסטיק, סטנד-אפ, ושאר מיני הצחקות, היא גם שחקנית דרמתית איכותית. קלרה שלה היא אירופית מאופקת ומלוטשת למראית עין, המסתירה מאחורי המסכה הבלונדית המאופרת בקפידה אישה מיוסרת, פגועה ופגומה שיודעת שהיא כזו. דרור קרן כמאיר הספרן מצטייר בתחילה כעוד דמות בגלריית דמויות הנעבעך שהוא מתמחה בהן, אך יודע להנביט מתוכו, באופן משכנע להפליא, מפלצת אנושית קטנה והרסנית.
שורה תחתונה:
תענוג של סרט שמזכיר איך פעם היינו מצחיקים, מרגשים ונאיבים.
"פעם הייתי", קומדיה ישראלית. בימוי ותסריט: אבי נשר, בהשראת ספרו של אמיר גוטפרוינד "בשבילה גיבורים עפים"; צילום: מישל אברמוביץ' עריכה: יצחק צחייק; משתתפים: אדיר מילר, מיה דגן, דרור קרן, תובל שפר, תום גל, נטע פורת, דב נבון, ירדן בר-כוכבא ואחרים. אורך הסרט: 100 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: חיים

ביקורת ספר: המתיקות שאחרי

ביקורת קולנוע: הרקדן האחרון של מאו

פסטיבל מחולוהט: 84 מופעי מחול

ביקורת קולנוע: קילרים