ביקורת קולנוע: פריחת הדובדבן

חלומה של טרודי, עקרת בית גרמנייה הגרה בכפר קטן ושליו ונשואה לרודי, פקיד אפרורי וחובב מושבע של שגרה, הוא לנסוע ליפן, לראות את הר פוג'י ואת פריחת הדובדבן. כשהייתה צעירה עסקה קצת בריקוד בוטו יפני, אבל רודי הניא אותה במהרה מכל השטויות האלה. יש להם שלושה ילדים בוגרים - בן נשוי ואב לשני ילדים שחי בברלין, בת לסבית שחיה אף היא בברלין עם בת זוגה ובן זקונים, רואה חשבון כאביו אך בשונה מאביו - הרחיק עד יפן, חי בטוקיו בדירה זערורית ומאובזרת, ומגשים את החלום המערבי-יפני. יום אחד מבשרים רופאי המשפחה לטרודי כי רודי חולה במחלה סופנית. האם יוכל להתמודד עם הבשורה, הם שואלים. האם ירצה אולי לנצל את הזמן שנותר לו כדי להספיק להגשים עוד חלום אחד, עוד שאיפה אחת, גדולה או קטנה, לפני שיהיה מאוחר מדי? טרודי, ששומרת את המידע על מצבו לעצמה ומכירה היטב את נפש בעלה המכור להרגלים קטנים ולשגרה, מחליטה לקחת אותו לסיבוב ביקורים אצל ילדיהם החיים בגרמניה. היא אורזת בשבילם, מסדרת את ארגז תרופותיו, את הסנדוויץ' לדרך ומתייקת בתיקיה שתיסגר לעד את כל חלומותיה ומאווייה. אלה, היא יודעת, כבר אבודים לעד. הילדים, אנשים מבוגרים, טרודים ועסוקים בשלהם ובעולמם, רחוקים לא רק פיזית אלא גם נפשית מהוריהם המזדקנים. המפגש ביניהם אמנם מחיה שוב דינמיקות משפחתיות ישנות (האח והאחות בברלין יודעים היטב כי הבן האהוב והרצוי באמת איננו, הוא זה שחי ביפן) אבל גם מדגיש את הניכור, הריחוק והתהום שנפערה בין ההורים לילדים. היא כל כך הזדקנה, אומרת הבת לזוגתה, על אמה. ידעתי מי הם הילדים שלי, אינני מכיר את האנשים שהם היום, אומר רודי לאשתו. המועקה ההדדית מעוררת ברודי געגוע הביתה, לפינה שלו. בדרך הביתה הוא עושה ג'סטה לטרודי, ומסכים שיבלו עוד כמה ימים על חוף הים הבלטי. ושם, בפתאומיות מוחלטת, היא מתה בשנתה. רודי, איש ההרגלים והקיבעון, התלוי באשתו מבישול ארוחות ולבישת סוודר בערב ועד תקשורת עם העולם החיצון ועם הילדים, מוצא את עצמו לפתע לבדו בעולם.


הבדידות והגעגוע מובילים אותו בעקבות חלומה של אשתו, בניסיון נואש להיאחז בה, לא להרפות ממנה. הוא מתארח אצל בנו ביפן, הבן שהיה כה קרוב אל אמו ועם זאת הכי רחוק ממנה פיזית, הבן שאינו מסוגל להתקרב באמת לאביו, גם בדירתו הזערורית. לאט, בהססנות, בייאוש שנאחז בתקווה אחרונה, הוא הולך לפארק בעקבות פריחת הדובדבן, מתיידד עם רקדנית יפנית צעירה שרוקדת שם וחיה באוהל מאולתר, לומד ממנה לרקוד ולהמשיך את הדיאלוג עם אשתו המתה, ונוסע איתה עד להר פוג'י, לראות את פסגת ההר והחלום במחווה אחרונה. זהו סרט אנושי מאוד, נוגע מאוד, מרגש ורגיש. סיפור על משפחה מודרנית גרמנית שיכולה באותה מידה להיות גם אמריקנית, צרפתית או ישראלית. סיפור על נתק ובדידות, על העולם שקטן והמרחקים שגדלים בין הדורות, על ילדים שאינם מכירים את הוריהם ולהפך, על בני זוג שחיים שנים ביחד ובעצם לחוד. סיפור על חלומות קטנים וגעגועים גדולים, על אובדן וכאב, על משמעות החיים ועל התמודדות עם המוות. דוריס דוריי מביימת אנסמבל שחקנים מוכשרים בעדינות ובקשב, וכל מחווה, פיסת דיאלוג, ג'סטה או פריים בסרט מוכיחים שוב שהעיקר נמצא בפרטים הקטנים. למשל כשרודי לוקח לעצמו את מנת הנקניקיות שהביא עמו לבית בנו, לאחר שברור לו כי איש אינו רוצה לטעום מהן - המחווה הקטנה של גריפת הצלחת והנקניקייה, מחווה קמצנית במילים, מבהירה את עומק התהום שנכרתה בין האב לילדיו, תהום של טעם וקודים תרבותיים, של כללי התנהגות ומידת פתיחות. זה יפה ועצוב ומציב מראה עגמומית מול דיוקן המשפחה והזוגיות בנות זמננו. משום הרלוונטיות שלו לכל מקום כמעט בעולם המערבי, בנוסף לאיכותו, הסרט דיבר אל רבים וזכה בפרסים רבים בפסטיבלים שונים בעולם, ביניהם פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בסיאטל. אם יש בו ליקוי ממשי אחד הרי זה אורכו - הוא קצת ארוך מדי והדבר בולט בסצנות שחוזרות או מתארכות ובהן אלמנט הפיוט הוא העניין המרכזי, כמו למשל הצילומים הרבים (מדי) של פריחת הדובדבן המרהיבה, שבהן מתחשק לומר - בסדר, הבנו. הבנו.
שורה תחתונה:
סרט פיוטי ונוגע ללב, על זרות בין קרובים וקרבה בין זרים.
"פריחת הדובדבן", דרמה דוברת גרמנית, אנגלית ויפנית (תרגום לעברית). תסריט ובימוי: דוריס דוריי; צילום: הנו לנץ; מוזיקה: קלאוס בנצר; תלבושות: סבינה גרוניג; עירכה: אינז ריינר, פרנק מולר; הפקה: מולי וון פירסטנברג, הרלד קוגלר. משתתפים: אלמר וופר, הנלורה אלסנר, איה איריזוקי, מקסימיליאן ברוקנר, נדיה אול, בירגיט מינמייר, פליקס אייטנר, פלוריאן דניאל ואחרים. 127 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: חבלים וצלבים

ביקורת קולנוע: תלוי באוויר

ביקורת ספר: מה שאבד

ביקורת תיאטרון: השחף

ביקורת קולנוע: אינוויקטוס