ביקורת קולנוע: פרשס

קלריס פרשס ג'ונס היא גיבורת הסרט "פרשס" והספר שעליו הוא מבוסס, הנקרא במקור "פוש". שינוי השם (שנבע להבנתי מסיבות טכניות) אינו חוטא למהות הסיפור וללבו (והסרט אף מדגיש את זיקתו לספר בכותרתו), אבל מסיט במשהו את הדגש: פרשס היא הגיבורה, הדמות המרכזית. "פוש" ? תדחפי, במובן של תדחפי את עצמך (או "תלחצי" כפי שנקרא הספר כשיצא בעברית בהוצאת סאגה ב-2006, במובן של תלחצי על עצמך) - זה המוטו בחייה של הגיבורה, הכוח המניע אותה, המאפשר לה להיות ולהישאר אופטימית בכל מצב. ספייר, משוררת וסופרת אמריקנית, כתבה את הסיפור, המתרחש ב-1987 בהארלם, ניו יורק, על סמך רשמיה וניסיונה כמורה לקריאה וכתיבה (למבוגרים/מתבגרים אנאלפביתים) בהארלם ובברונקס. היא ארגה רסיסי חיים וקרעי מציאות נוראיים לרומן מזעזע ומטלטל על נערה בת 16 שחייה נראים אבודים לחלוטין מכל בחינה וכיוון, ולמרות הכול ונגד כל הסיכויים היא מצליחה לאסוף את עצמה ולשפר את עצמה ואת חייה. יש לא מעט אירוניה בעובדה שאמה האלימה והמזניחה של קלריס, שמכה אותה, מתעמרת בה, מתעללת בה פיזית ונפשית, שמנסה לשכנע אותה בכל יום מחדש שהיא מטומטמת חסרת תקנה, רואה בה מתחרה, מאביסה אותה בכוונה בהמון מזון שמן ומכנה אותה בהמה שמנה, שמקללת אותה ובאופן כללי שונאת אותה, היא מכולם טבעה את כינויה "פרשס", שמשמעו "יקרה" - יקרת ערך, יקרה מכול, נדירה, עדינה, יקרה מפז. כי הילדה היא כאמור הרבה דברים מבחינת אמה, אבל ודאי לא יקרה. אמה של פרשס, שאותה מגלמת מו'ניק (שזכתה על תפקידה באוסקר ובגלובוס הזהב), היא אישה גסת רוח, עלובת נפש וחיים, המעבירה את ימיה מול הטלוויזיה בציפייה לבן זוגה, אביה של פרשס. אותו גבר שאנס את פרשס וכתוצאה מכך היא ילדה בת אחת הלוקה בתסמונת דאון. בפתח הסרט (והספר) היא בהריון שני ממנו. את האם מעניינת רק קצבת הסעד שפרשס מספקת לה. את פרשס מעניינים דברים אחרים. הראש שלה מלא בחלומות על חיים אחרים, משופרים ונקיים, כמו של אנשים לבנים. בגלל הריונה היא נאלצת לעזוב את בית הספר שבו היא לומדת (בגיל 16 היא עדיין בחטיבת ביניים), אבל מנהלת בית הספר (בעצה אחת עם המורה האהוב על פרשס למתמטיקה) מפנה אותה לבית ספר אלטרנטיבי. מאחורי גבה של אמה, שלא מעוניינת בכלל שבתה תשתפר במשהו (וגם לא מאמינה ביכולותיה), הולכת פרשס לבית הספר הזה ושם, למזלה, מגיעה לכיתה של מורה המזהה בה את הרצון והאופטימיות והכוח, ומעודדת אותה לשפר את הישגיה ולחלץ את עצמה ממדמנת חייה. פרשס לומדת לקרוא ולכתוב. היא כותבת יומן, או יותר נכון מתכתבת ביומן עם מורתה. היא מדברת. יש לה חברות. לראשונה בחייה היא שוברת את השגרה מול העובדת הסוציאלית שלה (מריה קרי, ללא כחל ושרק, בלי איפור צעקני ומחשופים מופרכים, מפתיעה בכנות הדמות שהיא מעצבת) ומספרת לה את האמת על המתרחש בביתה, למרות שברור לה כי התוצאה תהיה פגיעה בקצבה שאמה תקבל, כלומר התנגשות חזיתית עם האם.


כשהעימות מגיע, היא סופגת את המכות ובורחת. היא יולדת את בנה - הבריא, מסרבת למסור אותו לאימוץ ומתכננת להמשיך בלימודיה. היא רוצה להיות אמא טובה לבנה, רוצה לקחת אליה בחזרה גם את בתה, אבל מבינה ויודעת שכדי להעניק להם חיים עם סיכוי, עליה להמשיך לקדם את עצמה - לתיכון, לתעודת גמר, ללימודים במכללה. כשהיא שבה עם תינוקה בן הימים הספורים לבית אמה, זו מתפרצת ובהתקף אלים במיוחד מנסה להרוג את פרשס ואת התינוק. פרשס מגוננת עליו בגופה ונמלטת משם לבלי שוב. היא מגיעה למקלט לנשים ושם ממשיכה בעקשנות בדרך שהתוותה לעצמה, בעידוד מורתה, העובדת הסוציאלית וחברותיה ללימודים בבית הספר האלטרנטיבי. ובדיוק כשנדמה שהנערה האמיצה והחזקה הזו התגברה על כל המכות האיומות שהנחיתו עליה החיים ומי שאמורים היו לאהוב אותה ולסייע לה, מופיעה אמה במקלט ומודיעה לה שאביה, שהוא גם האנס שלה ואבי ילדיה, מת מאיידס. בדיקה שפרשס עוברת מגלה שהיא נשאית של הנגיף. אבל גם המכה הקשה הזו אינה שוברת את פרשס. היא כואבת, בוכה, מתוסכלת, אבל אינה נכנעת לחוסר אונים או לדיכאון. היא ממשיכה הלאה, מחייכת קדימה, אל החיים שמעולם לא חייכו אליה. זהו סרט על אופטימיות שצומחת בלב נסיבות מדכאות ונוראיות. לא אופטימיות חסרת יסוד, סכרינית, ורדרדה או הוליוודית, אלא אופטימיות שיש רצון עז להידבק בה כשיוצאים מאולם הקולנוע. אופטימיות ריאלית, אם תרצו. גבורי סידיבה, המגלמת את פרשס ואשר זהו תפקידה הראשון בקולנוע ובכלל, משכנעת בכל תו ותג של הופעתה. היא סופגת, אבל לא כנועה מבפנים. היא מקרינה את אותו כוח פנימי עצום ועצור, מעורר התפעלות והשראה, שפרשס ניחנה בו. היא שמנה וכבדה לאורך כל הסרט, בלי התנצלויות ובלי העמדות פנים. כשהיא הוזה את חלומות האושר הקטנים ומכמירי הלב של פרשס, היא נותרת אותה נערה, רק עם חיוך גדול ומבט אחר בעיניים עוכרות השלווה שלה. היא יודעת לשדר את אותה אסרטיביות פנימית, לא זו של לוחמנות קולנית מתבלטת, אלא דווקא זו הדורשת תעצומות נפש אדירות כדי לעשות דברים, להגיע אל יעד קטן כגדול - בשלום, לאו דווקא בקול תרועה. זהו סרט קשה לעיכול ולא אחת גם לצפייה. יש בו המון זוועות ובעיות אנושיות: גילוי עריות, אונס, אלימות במשפחה, התעללות בילדים, עוני, אנאלפביתיות, הריון בגיל הנעורים, השמנת יתר, איידס ועוד. ולמרות זאת, זהו סרט (וסיפור) אופטימי, מלא חיות, כוח וכוח רצון. אין בו סיסמאות ודיאלוגים שנונים, אין שורות מחץ, ושום צפרדע לא מתגלה כנסיך. אבל יש בו, לצד הכאב והכיעור האנושי האמיתיים, גם המון אהבה ונחישות, שמחה ושמחת חיים, אמונה בבני אדם ואמונה בטוב, שעוד יתגלה ויקרה.
שורה תחתונה:
גם ממפגש עם מציאות איומה אפשר לצאת אופטימיים.
"פרשס", דרמה אמריקנית מבוססת על הספר "פוש" מאת ספייר. תסריט: ג'פרי פלטצ'ר; בימוי: לי דניאלס; משתתפים: גבורי סידיה, מו'ניק, פולה פטון, מריה קרי, לני קרביץ ואחרים. 109 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: אותו הים

ביקורת ספר: הקורבן

ביקורת קולנוע: על הזוג מורגן שמעתם?

ביקורת ספר: אתה הילד שלי

ביקורת קולנוע: שאטר איילנד