ביקורת קולנוע: קילרים

משהגענו לשלב בשנה שבו אין לחזאים יותר מה לומר - כי בינינו, זה בכלל לא משנה אם זה חמש מעלות לכאן או לשם, חם נורא ומעיק ודביק בכל מקרה - חשבתי שזהו תזמון יאה להתחיל את עונת הצפייה בסרטים קלילים ושטותניקים, כאלה שאינם מעיקים על המוח ועל הנפש, ובעיקר משחררים צחוקים ומצב רוח טוב. ומה הולם יותר כוונה כזו מאשר הבטחה לקומדיית פעולה עם שלושה שחקנים סימפתיים שצמחו בסדרות טלוויזיה חביבות, גדלו והיו לכוכבים ואף הפגינו בעברם המקצועי כישורים קומיים נאים? "קילרים" מקבץ לעלילה אחת שלושה כאלה: את קתרין הייגל, הלוא היא איזי הנוטשת מ"האנטומיה של גריי" שעושה קריירה קולנועית בקומדיות שהמוצלחת ביניהן (עם שם נורא בעברית) הייתה "הדייט שתקע אותי", את טום סלק הוותיק שהיה בטלוויזיה הבלש הפרטי "מגנום" החתיך ובקולנוע כיכב ב"שלושה גברים ותינוקת", ואת אשטון קוצ'ר, שהחל את דרכו ב"מופע של שנות ה-70", סדרת הלהיט הטלוויזיונית הקומית, אחריה כיכב בשורה של סרטים ביניהם "המגן" ו"מה שקורה בווגאס", ולשם הדיוק ההיסטורי נזכיר כי זכה בתהילת עולם סלבריטאית כשנשא לאישה לפני חמש שנים את דמי מור המבוגרת ממנו. בדי הרבה. השילוש הזה עובד ככה בסיפור: הייגל היא ג'ניפר (ובקיצור ג'ן), מומחית מחשבים יורמית, מסודרת-עד-כפייתית וילדה-של-אבא וגם של אמא ברמה כה עזה, שאחרי שבן זוגה נפרד ממנה היא נוסעת לחופשה עם ההורים בניס שבצרפת. סלק מגלם את אביה, טיפוס חולה שליטה, אמיד בעליל, טיס לפי הגרסה הרשמית וגנדרן לא קטן. אמה של ג'ן, שאותה מגלמת קתרין אוהרה הוותיקה, היא השובבה שבמשפחה, ושובבותה מתבטאת בעיקר בנטייתה להוסיף אלכוהול לכל דבר. המשפחה המלוכדת מגיעה לניס וכבר במעלית נתקלת ג'ן בקוצ'ר, הנקרא כאן ספנסר (ובקיצור ספנס), מעורטל חלקית ונוטף שארם. בתעוזה רגעית לא אופיינית היא פוסעת בעקבותיו עד חוף הים, שם הוא מציע דייט לעת ערב וצולל למים לאסוף פצצה, שאותה הוא מצמיד בהמשך למסוק שעל סיפון ספינה. כי זאת לדעת: ספנס הוא סוכן חשאי ומחסל בשירות החוק, לא סתם חתיך בעל ריבועי בטן, כושר גופני וחיוך ממיס. אז הוא מתאהב ביורמית הנורמלית להפליא ומודיע מיד למפעילו על פרישה. היא מתאהבת ביפיוף שמגדיר עצמו יועץ לחברות והשניים חוזרים הביתה, נישאים - למורת רוחו של אביה - ופוצחים בשגרת פרברים מלבבת, הוא בחברה קבלנית והיא בחברת מחשבים.


מקץ שלוש שנים ברוכות של שגרה דביקה מגיע יום הולדתו של ספנס ובתזמון שכזה יוצר איתו קשר מפעילו לשעבר ומאיים שאם לא יתייצב אצלו סופו יהיה רע ומר. ועוד באותו תזמון, ג'ן צריכה לנסוע לסן פרנסיסקו הרחוקה בשל עבודתה, אבא שלה לא ממש מעוניין לחגוג לבעלה יום הולדת בהיעדרה ודומה שכל השכונה השלווה הופכת בבת אחת את עורה ופוצחת במצוד אחר ספנס החשאי בדימוס. ברור, כמובן, שג'ן לא תפקיר את בעלה לאקדחי הזדים, כשם שברור שהיא תפריע לו על כל צעד ושעל, וברגעים הכי לא נכונים גם תתעקש לברר עניינים אישיים ולעבוד על אינטימיות זוגית. כל זה יכול היה, אולי, להפוך בידי תסריטאי מוכשר (ולא פחות חשוב - מרוכז) לממתק מצחיק, אבל מה שיצא הוא דייסה דביקה, מטופשת, מופרכת וחסרת כל היגיון, אפילו פנימי או מוטרף. המרדפים, כולל קרבות הירי והקורבנות הנופלים בלי הרף, כולם בסגנון סרט מצויר - הכול גדול, אלים, קטלני ולאיש לא אכפת מי מת ולמה, העיקר שהגיבורים קמים, או יוצאים מהאוטו המחוץ עם שריטה קטנה או עם נקודת דם מדוגמת וזהו. עד הסוף לא מובן למה ובשירות מי ומה התנקש ספנס יקירנו ברבים כל כך, מה באמת קרה למפעילו, מה פשר התסבוכת שהסתבך בה כל מי שהסתבך (מי אלה, באמת) ולמה זה קרה, מה באמת תפקידו בכוח של אביה של ג'ן ואיך רוצים שנאמין לכל מערכות היחסים המופרכות והאוויליות המתקיימות בסרט. ולא אמרתי עוד מילה על פרצי הצדקנות או על עיצוב השיער הנורא של קוצ'ר והייגל, עיצוב שמגחיך אותו עם פוני של ילד בן 12 (עד מתי? עם הגוף הזה? וככה שנאמין שהוא מחסל מקצוען?), והופך אותה לדודה אמריקנית עם הקארה סיר-לילה שמולבש עליה מיד אחרי החתונה. פה ושם יש לשניים האלה הבלחות קלות המאותתות שאפשר היה אחרת, וסלק מתמסר לדמות הפוץ האמריקני עד הסוף, אבל כל זה לא מצדיק שעה וחצי של טמטום מוחלט. בהקרנה שבה צפיתי בסרט היה האולם דומם, למעט שלוש או ארבע פעמים שבהם נשמעו גיחוכים קלים. וכשמדובר בקומדיה, אין דבר נורא יותר מאולם שקט.
שורה תחתונה:
אני לא הייתי נותנת לאיש מה"קילרים" האלה אקדח, שלא לדבר על סרט שלם.
"קילרים", קומדיית פעולה אמריקנית. תסריט: בוב דה-רוזה וטד גריפין; בימוי: רוברט לוקטיק. משתתפים: אשטון קוצ'ר, קתרין הייגל, טום סלק, קתרין אוהרה ואחרים. 93 דקות

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: המשורר

ביקורת ספר: לב מתעורר

ביקורת תיאטרון: אהבה זה לא הכול

ביקורת קולנוע: מאיה

ביקורת תיאטרון: כתם לידה