ביקורת קולנוע: תמרה דרו

אולי זה ההומור הבריטי, זה שזוכר שגם אחרי גיל טיפש עשרה יש קהל שאוהב לצחוק מבלי להרגיש מתיילד או מטומטם. אולי זו העובדה שהבריטים לא רק מוכנים, הם גם מנוסים מאוד בלצחוק על הכול ובעיקר על הפומפוזיות של עצמם, והומור שחור ממש אינו מבעית אותם כשם שהם יודעים להשתמש בו באותו אנדרסטייטמנט בריטי מפורסם (שימו לב לפרות). אולי זה הבימוי המיומן של סטיבן פרירס, אולי עדת השחקנים המלוהקים היטב, אולי התסריט שהתבסס על רומן גראפי (של פוזי סימונדס), שהתבסס על קומיקס דומה, שהתבסס על לא אחרת מיצירה של הסופר תומאס הארדי, שנוכח בסרט באמצעות חוקר ספרות המתייסר בכתיבת ספר עיון אודות יצירתו (לא להיבהל: ממש לא חובה לדעת משהו על הארדי ועל יצירתו כדי לצחוק מכל ייסורי החוקר או העלילה). כך או כך, התוצאה היא אחת: קומדיה כיפית (גם אם נמתחת קצת מעבר לנחוץ פה ושם), קלילה אבל די אינטליגנטית, כזו שלא דורשת מהצופים לאמץ מנטלית את גיל הטיפש עשרה כדי ליהנות מהסרט. קורות שנה אחת (מחולקת לעונות), בבית הארחה לסופרים אי שם בקאנטרי-סייד הבריטי, אמצע שומקום בעיקר בעיני הנוער המקומי, תאב הריגושים והמת משעמום, כפי שמדגימות שוב ושוב שתי מתבגרות משועממות. במקום מתכנסת חבורה של כותבים, ביניהם חוקר ספרות אמריקני המתקשה מאוד בכתיבת ספר אודות תומס הארדי. בעלי המקום הם סופר מותחנים מצליח ומלא בעצמו, מין נרקיס מלך הביצה הכפרית, רודף נשים ובוגד סדרתי באשתו, ואשתו הנבגדת, אנגלייה אפרורית שהיא נמלה פעלתנית יעילה, המנהלת את בית ההארחה, את חייו של בעלה ואת החווה הצמודה (שימו לב לפרות). די לצפות בה מהדסת בין האורחים בבגדיה חסרי החן ובתסרוקתה (הגרועה) מסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, מגישה להם מגש עמוס מה שנקרא פעם בתרגומי ספרים אנגליים "רקיקים" ושואלת בנימוס מונוטוני, "אפשר לפתות אותך?" כדי לקלוט את הטיפוס.


שלוות הכפר המקסים (הצילום מרהיב), ושמא שממונו, מופרים כשלמקום מגיעה תמרה דרו, אישה צעירה החוזרת לשפץ את בית אמה המנוחה כדי למוכרו. דרו הייתה בעברה ברווזון מכוער עם אף נוראי ואפס הצלחה חברתית מקומית (למעט רומן נעורים עם חתיך הכפר ההורס, אבל הוא בטמטומו זרק אותה אז, ומאז התרסק כלכלית ועכשיו הוא פועל חווה ושיפוצניק טוב לב). לכפר היא חוזרת יפהפייה הורסת עם אף סולד (ותודה למנתח הפלסטי) שהיא גם עיתונאית בעלת טור פופולארי, עם כוונות ספרותיות (איך לא). הכפר, ובעיקר גבריו, כמרקחה. סופר המותחנים בעל בית ההארחה, שאי אז בעבר הדף ברשעות את התרפסויותיה אינו יודע מנוח. כך גם פועל החווה טוב הלב ובן זוגה משכבר הנעורים. וישנו גם מתופף רוקיסט המבקר באזור עם להקתו המתפרקת, אותו הולכת דרו לראיין וחוזרת איתו ועם כלבו לביתה המשתפץ. ובל נשכח את חוקר הספרות החסום, שאמנם לא מתאהב בה ישירות, אבל לגמרי מוקסם מדמותה, מהליכותיה ומהשפעתה על היקום הכפרי (שימו לב לפרות). נו מה, תסבוכות. נער הרוק מתעייף במהירות מפסטורליית הכפר, לא לפני שהוא מציע לתמרה נישואים (עם טבעת שקנה לחברתו הקודמת שהיא אולי אם תינוקו). סופר המותחנים נתפס - שוב - בידי אשתו, ששוב סולחת. חוקר הספרות נעזר באשת סופר המותחנים כדי לצאת מהתקיעות הספרותית. פועל החווה היפיוף משפץ לתמרה את ביתה, שפעם היה, כך מתברר, של משפחתו. שתי המתבגרות המשועממות פורצות לבית, קוראות במחשב של תמרה קטעים מספרה המתהווה, שולחות בשמה מייל פרובוקטיבי לכל הגברים וגונבות טי-שירט של הרוקר. והכלב של הרוקר מפר את שלוות בעלי החיים והכפר (שימו לב לפרות). נכון, יש קצת יותר מדי קטעי שיגועים של המתבגרות וזה לפעמים קצת מסטיקי, נכון, לפעמים העיקרון המנחה דמות מסוימת כבר ברור ולא נחוצה עוד דוגמה, אבל רוב הזמן זה די חביב. הסרט צוחק על נפיחותם של סופרים ושל חוגים ספרותיים, על פוזת שלוות הכפר האנגלית, על נישואים ומתבגרים, על נשים וגברים, על ניתוחים פלסטיים, על תדמיות ודימויים, על בגידות ובוגדים, על מסחור לעומת אותנטיות, על תרבות ההבל והזבל של סלבס וצהובונים וכן הלאה וכן הלאה (ושימו לב לפרות).
שורה תחתונה:
סרט חמוד ומצחיק. ולא צריך להשאיר את המוח בבית.
"תמרה דרו", קומדיה בריטית. תסריט: מוירה בופיני; בימוי: סטיבן פרירס; צילום: בן דאביס; עריכה: מייק אודסלי; הפקה: אליסון אוון, טרייסי סיוורד, פול טריגביטס. משתתפים: ג'מה ארטרטון, רוג'ר אלאם, ביל קאמפ, דומיניק קופר, לוק אוונס, טמזין גריג, שרלוט כריסטי, ג'סיקה בארדן ואחרים. 111 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: חדר

ביקורת תיאטרון: וויצק

ביקורת קולנוע: גנב עירוני

ביקורת ספר: אדום החזה

ביקורת תיאטרון: רביזור