ביקורת תיאטרון: אביב מתעורר

"אביב מתעורר" הוא מחזמר אמריקני שכתבו סטיבן סייטר (מחזה ופזמונים) ודנקן שיק (מוזיקה), לפי מחזה שכתב פרנק וודקינד הגרמני בסוף המאה ה-19. המחזה נפסל בשעתו בידי הצנזורה, כיוון שנחשב לפרובוקטיבי וחתרני מדי בשל עיסוקו במיניות ובמין ובשל מסריו החברתיים, התרבותיים והדתיים. המחזה עוסק בחבורת בני נוער מתבגרים בגרמניה של סוף המאה ה-19. במרכז החבורה שלושה: מלכיור המקובל והמוכשר, חביב הנערים והמורים, בן להורים ליברליים שמשוכנע כי ישנה את העולם; ונדלה התמימה והיפה, שיש בה המון סקרנות, אופטימיות וחדווה; ומוריץ המופנם והביישן, יתום מאם ובן לאב קשוח ודרשן, נער מבולבל וטעון ברגשות עזים שלא מצליח לעמוד בדרישות ובציפיות אביו וסביבתו. השלושה האלה, יחד עם חבריהם המתבגרים, חווים את ייסורי גיל ההתבגרות, מתחבטים בשאלות של מיניות ומין, אהבה ויחסים, והכול בעוצמות המאפיינות את הגיל הסוער והשביר הזה, עוצמות שמביאות הכול עד הקצה. סייטר ושיק שמרו על מסגרת הסיפור, על מקום התרחשותו ועל אופיו, אבל חיברו אותו לכאן ועכשיו. כי אמנם נכון שבעידן אוטוסטרדת המידע שאינה מצריכה רישיון נהיגה מתבגרים חשופים לים של מידע שמתבגרי סוף המאה ה-19 לא יכלו להיות חשופים לו, אבל נכון גם שאפילו בעידן הפייסבוק והטוויטר גיל ההתבגרות הוא קשה ומייסר ומבלבל, הנתק בין הורים - ושמא מבוגרים - וילדים הוא לא אחת תהום של ממש והמידע הנגיש מבלבל לעתים לא פחות ממידע שפעם לא היה. "אביב מתעורר" עוסק במיניות מתעוררת ובסקרנות המינית המתלווה לכך, בהומוסקסואליות, באוננות, ביחסי מין, באונס ובהפלות; בהתעללות בילדים, באלימות, בהתאבדות. הכול נמצא שם, ואולי דווקא העיסוק הישיר בכך בקונטקסט של בני נוער בסוף המאה ה-19, שחיים במציאות שכבר השתנתה מאוד, הופך את ההתמודדות עם הנושאים הטעונים האלה לנגישה יותר, כי הרי "היום זה כבר לא ככה". ממש כשם שמעטפת המיוזיקל שבו שרים את ההרהורים והמחשבות הכי נוגות וקשות גם היא גורם מתווך מקל. כי במהות, כאמור, הגיל הזה נותר בעייתי ושביר, והלבטים הם בעצם אותה הגברת בשינוי אדרת.


גלעד קמחי, יוצר צעיר ומוכשר ביותר שכבר העמיד הפקה מקסימה אחת בבית ליסין עם השחקנים הצעירים של התיאטרון - "חלום של לילה בלב קיץ" - מצליח גם כאן להעמיד על הבמה להקה מגובשת, מוכשרת, רעננה, מלוטשת ושופעת תום נעורים משכנע. הכוריאוגרפיה מדויקת, הצעירים נוטפים להט נעורים שמונע מקיצוניות לקיצוניות שכה אופיינית לגיל הנעורים, שבו נדמה שהכול הוא דרמה גדולה (מה שהולם את רוח הז'אנר). השלישייה המובילה את החבורה עושה זאת היטב. עידו רוזנברג, אולי המוכר מהשלושה בהקשר התיאטרון, מגלם את מוריץ המיוסר, הגועש והמבולבל, והוא מתפרץ ומתפוצץ באנרגיות גדולות ומוכיח שוב את כישרונו הבימתי המגוון. עידו ברטל, כמלכיור שמתכוון לשנות את העולם ונאלץ להתבגר ולהתפכח, מגלה נוכחות בימתית משכנעת, כובשת ורעננה, וצולח היטב את ים סערות הרגש. נינט טייב, כוונדלה, שופעת חן וקסם ותום ילדותי שהיא מביאה לתפקיד ומשתלבת היטב בקאסט הצעיר המהוקצע. זה שהיא יודעת לשיר זו עובדה מוסכמת וידועה, אבל מתברר שהיא יודעת גם לשיר כחלק מתפקיד בהצגה (עניין שונה מהופעת זמר על במה), בין אם כמובילה או כחלק מלהקה. כאמור, כל השחקנים בתפקידי הצעירים באמת מצוינים. תסתכלו ברשימת השמות ותצמידו את המחמאה לכל אחד מהם. מעבר לאלה, יש שניים שעושים את כל תפקידי המבוגרים - יוסי טולדו ודנה שרייר. צל"ש לטולדו, שחקן מוכשר שמצליח לבדל בין דמויותיו בניואנסים של שפת גוף, מבטאים, חיתוך דיבור, הילוך וכיוצא באלה. הבמה יפה, התאורה משחקת היטב תפקיד חשוב; התלבושות הולמות את הדמויות ואת השחקנים. העברית מסתדרת רוב הזמן די יפה עם השורשים הגרמניים של סוף המאה ה-19 ושירי המחזמר של סוף המאה ה-20. הכול מאוד מתוקתק, מלוטש ומקצועני. ובכל זאת, ולמרות שבעיני כאמור מדובר בנושאים שנוגעים, גם אם אחרת, גם לימינו, לא התרגשתי. לא נסחפתי. לא דמעתי ולא חייכתי מאוזן לאוזן בסיום נמבר כלשהו או כשעלה האור באולם. נדמה לי שהקושי מבחינתי טמון ב"מחזמריות" של המחזמר הזה, שלא ממש דיברה אלי. בכך כוונתי שלא מצאתי בו שום קטע מוזיקלי מידבק, שורת מחץ משיר או ביטוי ייחודי וכובש של אחת הדמויות, שמאמצים על המקום. אין בו מאפיין מיוחד, נמבר אחד שמאפשר ביצוע מרטיט שמרים את האולם, או משהו כגון אלה. בשפת חובבי המתוקים אומר שהצפייה בהצגה הייתה כמו לאכול עוגת גבינה מעולה - מאוד טעים ומהנה, אבל לא כמו העונג המרגש שמעורר סופלה שוקולד עשוי כהלכתו.
שורה תחתונה:
הפקה מלוטשת ויפה, מלאה באנרגיות ובכישרון.
"אביב מתעורר", מחזמר, תיאטרון בית ליסין. מחזה ופזמונים: סטיבן סייטר; מוזיקה: דנקן שיק; עפ"י מחזה מאת: פרנק וודקינד. נוסח עברי: דניאל אפרת; בימוי וכוריאוגרפיה: גלעד קמחי; ניהול מוזיקלי: אמיר לקנר; עיצוב תפאורה: ערן עצמון; עיצוב תלבושות: אולה שבצוב; עיצוב תאורה: אורי מורג; עיצוב סאונד: איציק פריד; הדרכה קולית: דוקי עצמון. משתתפים: עידו ברטל, נינט טייב, עידו רוזנברג, דניאל אפרת, דיקלה הדר, אלון לוי/גלעד קמחי, הילה זיתון, יוסי טולדו, רויטל זלצמן, יניב לוי, טל-יה יהלומי, עומר שיש, דנה שרייר. משך ההצגה: כשעתיים כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד

ביקורת ספר: ארוחת הערב

ביקורת קולנוע: פעם הייתי

ביקורת ספר: חיים

ביקורת קולנוע: הרקדן האחרון של מאו