ביקורת תיאטרון: אוכלים

תיאטרון החאן שב ומעלה את "אוכלים", מחזהו האחרון של יעקב שבתאי, שהועלה בו לראשונה ב-1979 (מאז הועלה המחזה עוד פעם אחת, בתיאטרון גשר, בשנת 1999). כאילו לא חלפו 32 שנים מאז נכתב, ועוד הרבה יותר שנים מאז פרשת כרם נבות התנ"כית שהיא לבו הפועם של המחזה, הוא עדיין חי, מהדהד, בועט ועוקץ מציאות פוליטית-שלטונית לגמרי מוכרת ועכשווית. וזה ממש לא רק בגלל בחירת יוצרי ההפקה הנוכחית להבליח מבעד לתריסי חדר האוכל המהודר-נהנתני את נופי הולילנד. תזכורת קצרצרה, למי שלא זוכר את התוכחה ששילח אלוהים באמצעות אליהו הנביא במלך אחאב, "הרצחת וגם ירשת", בעקבות מעשיו: המלך אחאב חושק בכרם נבות הנושק לשטחי הארמון. הוא מציע לנבות עסקה: שטח חלופי ו/או כסף בתמורה לכרם. נבות מסרב, זו ירושת אבותיו. אחאב כועס, מתוסכל, די אובססיבי בתאוותו. אשתו, איזבל, משדלת אותו לחזור לשגרת המלוכה (תאכל) ומבטיחה למצוא דרך להשיג לו את הכרם המבוקש. והיא אכן מוצאת דרך, שכרוכה בכיפוף החוק, רמאות, זיוף ותככים. שני "בני בליעל" מעידים עדות שקר מפלילה נגד נבות, על התבטאויותיו לכאורה, הוא נסקל למוות ואחאב מקבל את הכרם. הסיפור הזה, בלבוש סגנוני, עיצובי וחזותי מודרני, הוא לבו הפועם, האנושי, של המחזה שבעצם עוסק בעריצות שלטונית, בכוח המשכר של שלטון ושררה, בדורסנות ובתוקפנות של מי שמתמכרים לו. "אוכלים" מציג חבורה של שליטים שהכוח מעביר אותם על דעתם; נהנתנים במסווה של אנינים, שומרי חוק לכאורה שכל עניינם לשמור שהחוק יפעל לטובתם; מנגנון שלטוני משומן, מסואב, ציני וכוחני, שליחיד הנאלץ להתמודד מולו אין סיכוי. אין לו גם שום סיבה לחפש באותה מכונה דורסנית צדק, יושר או הגינות. כל זה מעורר אינסטינקט מיידי של ניחום עצמי: "הם" שעל הבמה זה לא אנחנו, אז הוא לא עכשיו, שלטון מלוכני עריץ ועתיק איננו דמוקרטיה מודרנית. אלא שמיד בעקבותיו מתעורר אינסטינקט נוסף - לראות עד כמה דברים רבים כל כך שנאמרים ונעשים על הבמה מהדהדים מציאות קרובה ומוכרת, מתסכלת ומרגיזה. מיכאל גורביץ' ביים אנסמבל הרמוני ומדויק, שלא רק מצליח לבלוס בנימוס (רוב הזמן) תוך כדי רקימת מזימות מלוכלכות ומימושן, אלא מצליח גם לספר סיפור מרתק וטעון, שהכול בו ברור, חד, משעשע ומזעזע. יהויכין פרידלנדר כאחאב, המלך שרוצה באובססיביות, ובאותה אובססיביות לא רוצה לדעת איך, מצליח להעביר את מורכבותו של איש חלש בעמדה חזקה. נילי רוגל כאיזבל אשתו היא התגלמות מושלמת של הביץ' היפהפייה והתככנית, שכל חיוך שלה נוטף רעל והיא מתענגת על שקרים, מזימות ומעדן קישואים באותה אלגנטיות מקפיאה.


שני היועצים, כלומר עושי דברו המכופפים את החוק למען אחאב, הם אריה צ'רנר כיועץ המשפטי אליקים, שמפלבל ומתפלפל בצדקנות מרהיבה, ולירון ברנס כשמעי, יועץ המלך, שמעצב קריקטורה נהדרת על דמות "היועץ המיוחד", אומר ההן החלקלק, החנפן המקצועי, המתלהב מטעם ובשם, שאין לו חוט שדרה אבל יש לו יצר הישרדות אינסופי. הסצנה שבה הוא עושה שמות בקצפת היא אחד הדובדבנים בקצפת ההצגה. משלימים את החבורה יוסי עיני בתפקיד הכי סטרייטי בהפקה הזו, כנבות הנגזל-נעשק-נרצח, והוא עושה זאת באיפוק מרשים, שמוסיף גוון ייחודי לתמונה הכללית הגועשת. אריאל וולף מגלם את המלצר ואת איש הביטחון של המלך ואת שני התפקידים הוא עושה בחן כובש, בפרודיה גוזמאית על שני סטריאוטיפים שגורים (המאצ'ו הביטחוניסט והמלצר הלקקן במסעדה הפלצנית), ששיאה להטוטי קוסמות להנפקת קינוח ראוותני לחבורה הגרגרנית-חמסנית סביב השולחן. כל החבורה ביחד, חמושה בטקסט הנוקב של שבתאי, נעזרת בתפאורה, באביזרים ובתלבושות ההולמים להפליא של פרידה קלפהולץ-אברהמי, ומתוזמרת במיומנות ביד הבימאי של גורביץ', מעלה הפקה מהנה ומלוטשת שמתכתבת בשנינות בהירה עם המציאות.
שורה תחתונה:
מצחיק כמה שזה עצוב, עצוב כמה שזה מצחיק.
"אוכלים", תיאטרון החאן. מאת: יעקב שבתאי; בימוי: מיכאל גורביץ'; עיצוב במה ותלבושות: פרידה קלפהולץ-אברהמי; תאורה: רוני כהן. משתתפים: יהויכין פרידלנדר, נילי רוגל, לירון ברנס, אריה צ'רנר, יוסי עיני, אריאל וולף. משך ההצגה: כשעה ועשר דקות, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: מקומות אפלים

ביקורת תיאטרון: סוף טוב

ביקורת קולנוע: הערת שוליים

פסטיבל מחולוהט: חודשיים של מחול

ביקורת תיאטרון: בעל למופת

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות