ביקורת תיאטרון: אותלו ב"גשר"

"אותלו" הוא אולי אחד המחזות השייקספירים הכי קלאסיים. כשאומרים "אותלו", ישר קופצות לראש אסוציאציות של יצריוּת, תשוקה מפילה, עוצמה מצמיתה, מזימות אפלות וקנאה מטריפה. טרגדיה שבמרכזה גבר ואישה, סיפור שמתחיל באהבה ונישואים כנגד כל הסיכויים – ואין סיכויים – וסופו מוות וחורבן. ובאמצע מזימות ותככים, וקנאה שמעבירה אדם על דעתו.

ככה, בערך, מהדהד המחזה אצל כל מי שלמד/ קרא/ שמע על, או ראה הפקה כלשהי של המחזה שכתב ויליאם שייקספיר לפני יותר מ-400 שנה. והיו המון. רק בישראל ספרתי חמש הפקות-עבר על הבמות הממוסדות (ובטח היו עוד): שלוש בהבימה, אחת בתיאטרון חיפה ואחת בתיאטרון החאן.

עכשיו הסתער על האתגר תיאטרון גשר, וליתר דיוק הבמאית – שהיא גם מנכ"לית התיאטרון – לנה קריינדלין. בדברים שהיא כותבת בתוכנייה היא מציינת כי בעיניה, "בין הטרגדיות של שייקספיר 'אותלו' היא המושלמת ביותר". אותי ההפקה שלה לא שכנעה בכך, היא אפילו לא שכנעה אותי כאן שמדובר בטרגדיה טובה. למען האמת, לא יצאתי מההצגה בהרגשה של חוויית טרגדיה, אלא בתחושה של משהו די פשטני ולא משכנע, ודאי לא ברמה הרגשית.

התאורה והתלבושות כשחקני חיזוק

משהו השתבש בניסיון לדבר על אהבה ותשוקה. צילום: דניאל קמינסקי

קריינדלין, נאמנה למורשת יבגני אריה, מנהלו האמנותי של התיאטרון, יצרה הפקה מלאה בכל סימני ההיכר של גשר: תפאורה, תאורה ותלבושות כשחקני חיזוק דומיננטיים; הרבה מעמדים בעלי אופי ויזואלי של "תמונות" מעשירות, תנועה לפעמים כמעט לוליינית, נגיעה של עירום מרומז, משחקי צלליות וכן הלאה.

אלא שהפעם, בנבדל מהפקות אחרות, זה לא באמת מוסיף להצגה או מעשיר אותה, ולפעמים נראה כמעט מודבק ולא נחוץ. אבל הרי העיקר במחזה הזה אינו התפאורה (עם כל הכבוד לתפאורה, ויש), אלא הטקסט, העלילה. "כשאנחנו רוצים לדבר על אהבה, תשוקה, כאב, קנאה, שנאה, חברות, נאמנות, מחויבות, אנחנו פונים לשייקספיר, מאז ועד היום", כותבת קריינדלין בתוכנייה. נראה שהפעם, משהו השתבש בפנייה הזו, והתוצאה היא שההצגה לא באמת מגרה קצות עצבים חשופים או פורטת על נימי רגש בתחומים הללו, אלא מגישה גרסה פשטנית ולא-משכנעת לסיפור.

שייקספיר דורש עברית מדויקת

אפילו התרגום של דורי פרנס, מתרגם שייקספיר מבריק שיודע להפוך אותו לכובש ונגיש בעברית, לא עוזר כאן. לפני תחילת ההצגה קראתי בתוכנייה ציטוטים מתרגומו והתמוגגתי. את חלקם, לצערי, בכלל לא הצלחתי להבין על הבמה. וזו אחת הבעיות בהפקה הזו: הדיקציה של חלק מהשחקנים. כן, גשר הוא תיאטרון שרבים משחקניו יוצאי ברית המועצות לשעבר, שלמדו עברית תוך כדי תנועה על הבמה. לחלקם זה הצליח יותר, לאחרים פחות, בלי קשר למבטא שנשאר או דהה.

אוהבים תיאטרון? הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות

שייקספיר בעברית דורש הקפדה יתרה על דיקציה, שגם שחקנים שהעברית היא שפת-אם אצלם לא-אחת ניגפים בה. לכן ברור שמי שהעברית לא מתגלגלת לו בקלות על הלשון, קשה לו שבעתיים עם שייקספיר בעברית. אבל מה לעשות שתיאטרון אינו המקום בו אפשר לעשות הנחות בתחום הזה, גם לא הנחת-סלב. וסשה דמידוב, המגלם בהצגה את יאגו הערמומי והמסית, הוא בפירוש סלב, הכוכב הגדול של התיאטרון הזה. במשך שנים ושלל הפקות הצליח להיות מובן וברור, למרות מבטא שאין לטעות בו, בזכות המון כישרון ושליטה באינטוֹנציות קול. אבל הפעם זה לא עובד. יותר מדי פעמים – ודאי לגביו - נאלצתי להציץ בכתוביות על המסך כדי להבין את דבריו. וכשליליאן רות, המגלמת את אמיליה, אשתו, דיברה – נאלצתי לעקוב ממש בצמידות אחרי הכתוביות. מזל שהמונולוג שלה, בתרגום הנהדר של פרנס, מופיע בתוכנייה ואפשר לשוב ולקרוא אותו, אחרת היה מתפספס לי לגמרי.

נקודת האור על הבמה הוא הדמות האפלה, אותלו, בגילומו של מיקי לאון. ללאון יש נוכחות בימתית חזקה, והופעה פיזית בעלת עוצמה, ומגיע לו יותר ממה שיש לו לעבוד איתו, וסביבו. בר שדה מולו, לגמרי לא שכנעה אותי כדזדמונה, אותה אישה מעוררת תשוקה-אהבה, סערה-קנאה, ולבסוף גם אלימות איומה. עם חזות צעירונת דקיקה וחיתוך דיבור קצת מתיילד, היא משדרת יותר נערה תמימונת מאשר אישה שמסוגלת לגרום להתפרצות הר געש אנושי.

שורה תחתונה: חכו למיקי לאון בתפקיד אחר, בהצגה אחרת.

"אותלו", תיאטרון גשר. מאת: ויליאם שייקספיר; תרגום: דורי פרנס; בימוי: לנה קריינדלין; תפאורה: מיכאל קרמנקו; תלבושות: סטפניה גראורוגקייטה; תאורה: איגור קספוטין; עריכה מוזיקלית: יובל ינאי; תנועה: יחזקאל לזרוב. משתתפים: מיקי לאון, ישראל (סשה) דמידוב, בר שדה, ליליאן רות, הנרי דוד/אבי אזולאי, גלעד קלטר, אורי יניב, רות רסיוק, בוריס אחנוב. משך ההצגה: שעתיים ורבע, כולל הפסקה.

אוהבים תיאטרון? הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות

עוד בתרבות ובידור