ביקורת תיאטרון: אחרון ימיה

"אחרון ימיה". צילומים: אייל לנדסמן

פרופ' מריאנה גרוס-אדלר, גיבורת מחזהו של גדי ענבר "אחרון ימיה", היא מדענית בעלת שם עולמי, אלמנה, אם לשתי בנות בוגרות (האחת נשואה בעצמה למדען), שימיה ספורים. היא חולה בסרטן הלבלב וכמדענית מפוכחת ברור לה שזה הסוף, והוא קרוב. היא מכנסת בבית הוריה את האנשים המשמעותיים ביותר בחייה על מנת לסגור מעגלים, לסגור חשבונות על פי דרכה. אלא שכמו תמיד במפגש בין אנשים שכל אחד מהם נושא מטען משלו, סגירת החשבונות שלה נהפכת להתחשבנות רב-כיוונית, שבמהלכה צפים ונחשפים סודות ושקרים ומטענים של שנים.

מריאנה מזמינה את הקרואים ללא ידיעת האחד על נוכחותו של השני. את בתה הבכורה עמליה ואת חתנה, ד"ר מוני פישר, מדען אולי מבריק אבל נטול מרפקים וחוט שדרה שמצא עצמו שנים קודם לכן נזרק כמיותר ממכון המחקר בידי מי שהיה שותפה למחקר ובהמשך יורשה של מריאנה, פרופ' אהוביה ברגר. עמליה כועסת על אמה כבר שנים בגלל שלל סיבות, החל בילדות בצל אם קרייריסטית וכלה בתרגיל המסריח שנעשה לבעלה. פישר נוטר לברגר, שגם הוא מוזמן למפגש אחרי שנים של נתק ממריאנה ומבני משפחתה. ברגר, אחרי שעבד לצד מריאנה, ירש את מקומה כשיצאה לשנת שבתון והדיח את חתנה, עזב את האקדמיה עם מה שהיה במקור עבודה של שניהם ונסע לאמריקה לעשות מפיתוחה הון קטן כתרופה לאלצהיימר.

הקרואה האחרונה היא בתה הצעירה של מריאנה, אמי, אישה-ילדה צעירה ואבודה היוצאת ונכנסת בטיפול נפשי. נפש ספק פרועה ספק מעוכה, המשוכנעת כי נגזר גורלה - בגנים - להתאבד, כפי שהתאבדו אביה וסבתה. נוכחת נוספת ואחרונה במפגש היא תלמה, דור שני למנהלות משק הבית במשפחה, האישה לכאורה הרחוקה ביותר מהמדענית-הבוסית ובעצם הנפש הקרובה אליה מכול. כל החבורה מתקבצת בהדרגה למפגש-עימות אחרון ומכריע, גם אם לא באופן שאליו אולי התכוונה המכנסת, מריאנה.


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


גדי ענבר כתב מלודרמה ישראלית קולחת ומשכנעת, שמתנהלת במרחב ריאליזם שפוי, מעורר מחשבה ונוגע. משה קפטן ביים באותה רוח את צוות שחקניו, שבראשם עומדת מרים זוהר הוותיקה, שנושאת בגאון את התפקיד הראשי, ובעצם את המחזה כולו, על כתפיה. היא עושה זאת היטב, מקרינה איפוק עוצמתי ונחישות חפה מכל התבכיינות, כיאה לדמותה של מריאנה, אישה מבריקה ופורצת דרך, ולא רק במישור המדעי. הדס קלדרון כבתה הבכורה כובשת לב וסצנות, ואחד הרגעים המרגשים ביותר בעיני בהצגה הוא העימות בין הבת לאם, שבו שואלת הבת (כאמור, בעצמה כבר אישה בוגרת ונשואה) את אמה (ציטוט לא מדויק), אם לא הייתי כועסת עלייך כל הזמן אז מה היינו עושות? וזוהר מולה כאמה, זוקפת ראש, מישירה מבט ובלי להתנצל אומרת (וגם לא ציטוט מדויק), הייתי האימא הכי טובה שיכולתי, לא יותר וגם לא פחות.

שמעון מימרן כחתן-הבעל הנוטה לסמרטוטיות מצליח להיות קומי מבלי להפוך לנלעג, להישאר דמות אמיתית מבלי להפוך לקריקטורה מוחלטת. ליאת גורן כתלמה מפיצה בדיוק את מינון החום הלבבי הנכון לדמות שכאמור היא בעצם הכי קרובה, גם אם רשמית היא הכי רחוקה. אילן דר כשותף לשעבר שמתגלה כהרבה יותר, מצליח לרגש באיפוק של אדם אשר למרות כל הישגיו המקצועיים, המוניטין והכסף, למרות כל האינטליגנציה, השכל והגאונות, בסופו של דבר - ואולי בראשיתו - הוא רק בן אדם, מונע בגלל אהבה וכמה אליה. 

שורה תחתונה: מלודרמה ישראלית קולחת ונוגעת, משחק טוב מאוד, בעיקר של מרים זוהר והדס קלדרון. 

"אחרון ימיה", תיאטרון בית ליסין. מאת: גדי ענבר; בימוי: משה קפטן; תפאורה: במבי פרידמן; תלבושות: מוני מדניק; מוזיקה: אפי שושני; תאורה: עדי שימרוני. משתתפים: מרים זוהר, אילן דר, הדס קלדרון, שמעון מימרן, ליאת גורן, ענבר גל. משך ההצגה: שעה ו-20 דקות, ללא הפסקה

לקהילות פנאי:

לחצו