ביקורת תיאטרון: איחש פישר

"איחש פישר" הוא עוד מחזה של חנוך לוין שעולה לבמה לראשונה רק לאחר מותו. בתוכנייה כותבת פרופ' נורית יערי כי המחזה נכלל בכרך מחזותיו של לוין שיצא לאור אחרי מותו, אשר מרבית המחזות בו נכתבו בשנת חייו האחרונה. לוין היה מחזאי גאון ופורה מאוד (כתב 56 מחזות, כמניין שנות חייו), בעל חותם, סגנון ומאפיינים ייחודיים וברורים מאוד. "איחש פישר" מכיל גם הוא את המרכיבים והסממנים הלויניים, מהסיטואציה הבסיסית והדמויות (ושמותיהן כמובן) ועד הפיוט החבוי ונגלה, המופרכות הקומית והמקצב. אבל - יש אבל, ונגיע אליו. איחש פישר הוא שמו של איש, איש קטן ורגיל המשתין באסלה, ובעודו עוסק בפעולה הגשמית המתמהמהת, אברו הקטן-אך-חשוב נופל לאסלה. זאת ועוד: בעודו אובד עצות ומחפש סיוע במשיית האבידה, מגיעה גברת כבודה ועושה את שלה באותה אסלה, ועל כן פישר נאלץ להזעיק סיוע מסוג אחר. מכאן לשם חוזרת הגברת, מורידה את המים בטרם מחולץ האבר האובד, ושולחת את פישר למסע חיפושים שנהפך למסע גילויים חובק עולם שמתחיל בביוב ומגיע בשיאו לארמון בנסיכות מונקו. כדרכו של לוין, גם העלילה המופרכת-מגוחכת ובוטה הזו היא משל על החיים, ויש במחזה טקסטים רבי רבדים, פיוטיים, חכמים, מעוררי מחשבה והרהורים. אבל המסגרת הבסיסית, של עיסוק בגורלו של אבר אבוד בהפרשות אנושיות, היא בוטה ובמקרה הזה לעתים גם מעיקה יתר על המידה. העיסוק הפרטני, ולעתים הארכני, בהפרשות האנושיות מסיט את תשומת הלב קצת יותר מדי ומקשה את המעבר ממשל לנמשל. במילים אחרות, קשה לפעמים להתמקד בפיוט שבאסלה. הבמאי, רוני פינקוביץ', ניצל היטב את חלל אולם הקאמרי 3 . ההצגה, כמו העלילה, נעה ברחבי האולם-העולם, בין מושבי הקהל ומכל צדדיו. התפאורה והאביזרים מינימליסטיים, רשות הדיבור ניתנת במלואה למילים של לוין בפי דמויותיו. קרן מור עושה את כל שלוש הדמויות הנשיות במחזה ומצליחה להיברא קצת אחרת בכל פעם מחדש בטיפוסיות לוינית, בין אם כפרנבחצ'ה כבדת הגוף (בחליפת שמנה עד קצות הרגליים!) ותאבת החיים, ובין כנסיכת מונקו הדקיקה-משועממת-קרירה.


ערן שראל, בבליל של שפות ומבטאים, הוא חו?מ?ב??טו?ח?ס המאהב המקסיקני, צ'יליבובקה המנצח וגסטון נהג המירוצים, כולם קריקטורות אנושיות קצת גרוטסקיות. מוטי כץ, המגלם את הדוב משה, פרמדיק ואינסטלטור לעת מצוא, וגם את אקירא היפני, משתלב בטבעיות משעשעת-מופרכת בגלריית הדמויות הלויניות, כאילו תמיד היה שם. גם אלברט כהן, שחקן לוין מנוסה, תורם את שלו למארג, בעיקר בחיתוך הדיבור, במקצב, במוזיקה הסמויה שהיא חלק בלתי נפרד מהמילים. את איחש פישר גיבור המחזה מגלם שמואל וילוז'ני. וילוז'ני הוא שחקן מצוין וקומיקאי מחונן, אבל במחזה הזה לא הצליח לטעמי להפוך באמת ועד הסוף לאיחש פישר של לוין. בטקסטים שלו אפשר לשמוע לפרקים את חיתוך דיבורו של וילוז'ני במקום לוינית שקולחת בעברית, ופה ושם מבליח וילוז'ני הקומיקאי מאחורי גבו של איחש פישר. יש ב"איחש פישר" רגעים יפים וטקסטים שובים, אבל זה איננו ממחזותיו הגדולים של לוין. כן, הוא לפעמים חכם, לעתים מצחיק ושזורות בו פנינים יפות, אבל בסך הכול הוא אינו מעורר בצופה חוויה נפשית-רגשית-אינטלקטואלית עזה כפי שעושים מחזות אחרים ונפלאים של לוין. "איחש פישר" לא הרטיט את לבי, ואולי זו הבעיה: כי שכשמדובר ביוצר מבריק כמו לוין, כל מה שאיננו מעולה, כל מה שהוא בגדר ה"בסדר", הוא בעצם סוג של אכזבה.
שורה תחתונה:
לוין, אבל לא מדהים. רכי לב, ראו הוזהרתם: יש הרבה דיבורים על הפרשות.
"איחש פישר", התיאטרון הקאמרי. מאת: חנוך לוין. בימוי: רוני פינקוביץ'; מוזיקה: יוסי בן-נון; תפאורה ותלבושות: אורנה סמורגנסקי; תאורה: קרן גרנק; תנועה: רננה רז. משתתפים: שמואל וילוז'ני, קרן מור, מוטי כץ, ערן שראל, אלברט כהן, יוסי רחמני, סיימון קריכלי. משך ההצגה: כשעה וחצי, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

מועדון הספר הטוב: ראיון עם אלי עמיר

מועדון הספר הטוב: מה שנשאר

ביקורת קולנוע: חיים כמו שמכירים

ביקורת ספר: הנערה שבעטה בקן צרעות

ביקורת תיאטרון: ארוחה עם אידיוט

לקהילת תרבות:

לחצו