ביקורת תיאטרון: אלוף הבונים

לא בכל יום משתפים תיאטרונים בישראל פעולה, ודאי לא תיאטרונים גדולים (ומתחרים) כמו הקאמרי והבימה. שיתוף פעולה כזה מעורר מראש ציפיות, בגלל הפוטנציאל הגדול הגלום בו (כוונתי לפוטנציאל הדרמטי, לא הכלכלי), פוטנציאל למימוש יכולות של כישרונות גדולים משני הצדדים, אשר בשגרה אינם באים לידי ביטוי משותף והפריה הדדית. שיתוף פעולה אחד מופלא כזה נעשה בידי הבימה והקאמרי לפני כשנתיים, בהעלאת המחזה רב העוצמה, המרהיב והמשוחק נפלא, "החגיגה" בבימויו של חנן שניר. עכשיו חוזרים הקאמרי והבימה לשתף פעולה, שוב בבימויו של שניר, במחזה של אחד מגדולי המחזאים, הנריק איבסן, מחזה אשר נחשב לאחד החשובים, החושפניים ואף האוטוביוגרפי ביותר שלו, "אלוף הבונים". וגם הפעם משתתפים בהצגה שלושה מהשחקנים המצוינים שהשתתפו ב"החגיגה" (עודד תאומי, גילה אלמגור והילה פלדמן) וחלק מאותם יוצרים (התפאורן רוני תורן, מעצבת התלבושות עפרה קונפינו והתאורנית פליס רוס). צפיותיי, לפיכך, היו גדולות. אכזבתי, בהתאם. סיפור המחזה "אלוף הבונים" עוסק בהאלוואר סולנס, ארכיטקט מבוגר (במושגי זמנו של איבסן זה ודאי היה סוף שנות החמישים לחייו, במושגי היום זה סביב שישים ומשהו), יוצר מצליחן ושאפתן, וורקוהוליק שהתחיל מכלום (משפחת איכרים ענייה), בנה קריירה מפוארת ובדרך איבד את בניו התאומים בשריפה ואת חייו האישיים בנישואים אומללים, רוויי רגשות אשמה מושתקים ומודחקים. עכשיו מאיים עליו בנו של מי שהיה הבוס שהוא עצמו דחק למחוזות חוסר הרלוונטיות המקצועית, בחור שסולנס מעוניין להשאיר תחת שליטתו, גם באמצעות מזכירתו המאוהבת בו, אשר אמורה להינשא לצעיר. בעודו נאבק בעצמו, במתחרהו הצעיר, בזמן הפועל נגדו וברוחות הרפאים של עברו, מגיחה לחייו צעירה מלאת חיים וחסרת מעצורים המלבה יצרים, מאוויים, תקוות ותשוקות, מושכת אותו מחדש קדימה אך גם דוחפת אותו אל הקצה, ומעבר לו.


הסיפור של חשבון נפש ומשברים בגיל 60, של התמודדות עם בגידת הגוף ועייפות הנפש, עם טעויות ופשרות שנעשו במשך שנים, סיפור של בחינה מפוכחת של יחסים ואנשים הוא אמיתי מאוד, אנושי מאוד ומדבר ברמה כזו או אחרת לכל אחד כמעט. אלא שמשהו בעיבוד ובפרשנות הבימתית של שניר וצוותו לא ממש עובד הפעם, לא משכנע בכנותו. תאומי, המגלם את סולנס, הוא שחקן בעל נוכחות ועוצמה, ובכל זאת חסר הפעם בעיני את ממד הייסורים, ההתחבטות וההתלבטות הפנימית האמיתית של אדם רדוף רגשי אשמה וחרטה. התנהלותו הבימתית היא יותר חיצונית, על פני השטח, וגם כשהוא נענה לפיתויי האישה הצעירה, הוא נראה יותר כמצליחן שבע הנכנע לחולשה רגעית מאשר כאדם המובס בידי שדים פנימיים, פחדים וכאב. הילה פלדמן כהילדה הפתיינית הצעירה אמנם משוחררת וחיננית, אבל מקור כוחה הרב, המשפיע על הדמויות שאת חייהם היא מטלטלת ומשנה באחת, נותר בעיני סתום בעיקרו, לא ממש מנומק (גם בניכוי אזכור הנשיקה בילדות, עם רמז עמום לאפשרות לא תמימה). אלא אם כן עצם ההגדרה מראש של "רוח נעורים מבטיחה ומפתה" מספיקה. בעיני, למרות כל חיוניותה המתפרצת של פלדמן, זה לא משכנע דיו. בערב שבו צפיתי בהצגה, הופיעה בה סנדרה שדה בתפקיד אלינה, אשתו של סולנס, תפקיד שאותו היא מגלמת לסירוגין עם גילה אלמגור. שדה משרה על התפקיד סוג של תוגה קודרת, אך לצד הניכור העצור שהיא מדיפה, היא מפגינה מינון יתר צורם של היסטריה ברגעי ההתפרצות שלה. יש בהצגה רגעים בימתיים מעוצבים יפה, למשל סצנת יצירת הגן בהשתתפות בנות מקהלת בת קול הצעירה, אלא שהרגעים הללו אינם תורמים באופן מהותי להצגה. הם, כמו כלים תיאטרוניים אחרים שבהם נעשה שימוש, נותרים בגדר גימיקים בלבד (ישיבת השחקנים בשולי הבמה, למשל). גם השימוש בווידיאו ארט אינו תורם שום דבר מהותי להצגה, אלא נותר נטע זר לצדה, אמצעי טכני חיצוני בלבד.
שורה תחתונה:
מהצוות הדו-תיאטרוני הזה מותר היה לצפות ליותר.
"אלוף הבונים", תיאטרון הבימה בשיתוף עם תיאטרון הקאמרי. מאת: הנריק איבסן. תרגום מנורבגית: ליזי עובד שייה; עיבוד ובימוי: חנן שניר; תפאורה: רוני תורן; תלבושות: עפרה קונפינו; וידאו ארט: יואב כהן; תאורה: פליס רוס; מוזיקה: אלדד לידור. משתתפים: עודד תאומי, הילה פלדמן, גילה אלמגור/ סנדרה שדה, אלכס אנסקי, תמר קינן, גיל וינברג, יוסף כרמון, עידו מיכאל אדלר, דורון ברכה, אמיר יפרח, לאון נונין, רענן פז, עופר פיפר והרכב ממקהלת בת-קול הצעירה. אורך ההצגה: שעה ו-40 דקות ללא הפסקה

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: מבול

ביקורת ספר: דברי הלילות

ביקורת תיאטרון: הלילה השנים עשר

ביקורת קולנוע: ארוחות אמצע אוגוסט

ביקורת ספר: הנוסע הסמוי

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות