ביקורת תיאטרון: אלקטרה

"אלקטרה". צילומים: גדי דגון 

"אלקטרה", הטרגדיה הקלאסית של סופוקלס, מועלית בתיאטרון הקאמרי באולם 3, אולם קטן ואינטימי, שבכל ההצגות שצפיתי בהן בו, ההתרחשות הדרמטית אינה מוגבלת למתחם במה מוגבהת או פרונטלית בלבד, אלא חלקה נעשית מתוך הקהל, עניין שדורש מהצופים קשב אחר. גם "אלקטרה" היא כזאת, וזה לא פשוט, לא רק בגלל שמדובר במחזה קלאסי, גבה-שפה (מובנת לגמרי, אין סיבה להירתע), אלא מפני שהמחזה עוסק בחומרים יצריים מאוד, אלימים מאוד, אפלים ואנושיים מאוד. וכולם בתוך המשפחה. אינני יודעת מה עמד באמת מאחורי הבחירה באולם הזה, אבל אני בוחרת לפרש אותה כמין עירוב של הקהל, ודאי ברמה האמוציונלית, במתרחש במשפחה הזאת, כאילו באופן כלשהו מתבקשים הצופים להיות חלק מהמשפחה.

המניע: נקמה

ומדובר במשפחה מאוד בעייתית. ההגדרה "דיספונקציונלית" קטנה עליה. לפנינו אם, המלכה קליטיימנסטרה, שרצחה בעבר את בעלה, המלך אגממנון, כנקמה על שהקריב את בתם איפיגניה, ומיד אחר כך ביססה את שלטונה יחד עם מאהבה-שותפה לרצח, אייגיסתוס. לאחר הרצח הצליחה בתה אלקטרה להבריח מהארמון את אחיה הצעיר אורסטס, ונותרה לחיות תחת שלטון האם, כשמה שמניע אותה הוא יצר נקמה בה, מתודלק בעוינות אינסופית כלפיה. חמש עשרה שנה לאחר רצח האב חוזר לארמון אורסטס כדי לנקום את רצח אביהם. כשאלקטרה מבינה שזה הוא ומגלה את מטרת בואו, היא משתפת איתו פעולה ומסייעת לו.

כיאה לטרגדיה קלאסית, הכול טעון ומוקצן עד מאוד. ובכל זאת, אפשר למצוא בהתגוששות הרצחנית הזו רגשות ודינמיקות משפחתיות שמוכרות בגרסאות קלות בהרבה, מקרוב יותר. כך למשל באחת הסצנות החזקות ביותר בהצגה - שהיא גם מפגן משחק מרהיב של שתי השחקניות הראשיות, אולה שור-סלקטר והלנה ירלובה, כאלקטרה ואמה בהתאמה - מתנגחות השתיים זו בזו, אם מול בת, בת מול אם, בדו-קרב רווי רגשות ואי הבנות, עוינות וצורך נואש לשכנע, לנצח, לזכות באמפתיה ובהבנה, לשבור התנגדות, להתקרב, להכניע, להכריע.

עוד על תיאטרון:

כולם רוצים לחיות

הטוב, הרע והנערה

תעלת בלאומילך

שבטים

רוצים להתעדכן באירועי תרבות, לקרוא המלצות על מופעים או להמליץ על מופע טוב שראיתם? לקהילת פנאי ותרבות: לחצו