ביקורת תיאטרון: אמא מאוהבת

עומר, עלם חמודות בן 20 ומשהו, מפתיע את אמו, עורכת דין קרייריסטית מצליחה וגרושה מזמן מאביו, וחוזר ללא הודעה מראש מהטיול הגדול בדרום אמריקה חמוש בחברה דרום אמריקנית ובצורך דחוף בתזרים מזומנים לאחר שהשקיע כסף רב (שרובו בכלל לא שלו) במימוש חלום נדל"ני לכפר נופש על פסגת הר פסטורלי עלום שם. אלא שגם לו מחכה הפתעה: בן זוגה החדש של אמו מיכל, שכבר גר בביתם, וטרינר ופעיל מיליטנטי למען איכות הסביבה, בעל שאיפות פוליטיות שאותן בכוונתו לממש על מצע ירוק רענן וחדש. עומר בונה - כתמיד - על עזרתה של אמו, בעיקר הכלכלית, לצורך פריצתו בגדול לעצמאות. מיכל מצדה אינה רואה שום היגיון או תבונה כלכלית במיזם החלומות המרוחק של בנה וגם מתרגלת עצמאות משלה ועל כן שקועה - נפשית וכלכלית - בתרגום חלומותיו הפוליטיים של מתי, בן זוגה החדש, למציאות. הבן, כמובן, חושד במניעיו הלא ירוקים של מתי. האם, כמובן, מסויגת מגבי, זוגתו כבדת המבטא של בנה, שלא מפסיקה לנסות להתחבב. ובאמצע מרחפים מעל מימיה הגועשים של ביצת הסמטוכה המשפחתית הוריה של מיכל, הילדה ופנחס, הקשורים אליה וגם לנכדם, שכן היו כה מעורבים בגידולו בשנים עברו, כשבתם התגרשה והייתה עסוקה בבניית קריירה מפוארת. הם בכלל חלק בלתי נפרד מחייה ומנוף ביתה. גורן אגמון, מחזאית מיומנת בשיקוף אקטואליה ישראלית-משפחתית-עכשווית במחזותיה, בחרה הפעם להתמקד בדילמת יחסי הורים-ילדים, ויציאתם - של אלה וגם אלה - לעצמאות בשלבי חיים שונים אך מקבילים. הבן, שהוא כבר ממש לא ילד אלא איש צעיר בשנות ה-20 לחייו, מבקש, ובעצם תובע, לקבל מאמו את אותה הגנה ותמיכה חסרת סייגים ומוחלטת שמחפש ילד קטן בהוריו. הוא מקנא לה, כועס עליה כשאינה מציבה אותו ואת צרכיו אוטומטית מעל לכול ולכולם, ובדרכו האגואיסטית גם מגן עליה.
 

אמו, שכל השנים הייתה בעיקר אמו, גם כשנשענה לשם כך בכבדות על הוריה שלה, מבקשת את מה שהורים רבים כל כך באמצע החיים מבקשים לעצמם - את החופש להציב את עצמם, את מאווייהם, את רצונותיהם ואפילו את גחמותיהם מעל לכול, לפחות חלק מהזמן. ההתנגשות בלתי נמנעת, וכמו בחיים- שום דבר אינו שחור ולבן, ומתוך המאבק של הבן ואמו לומד כל אחד מהם כמה אמיתות כואבות אך חשובות על היבטים ואנשים אחרים בחייהם ובעיקר על עצמם. אגמון מפגינה כתמיד כישרון בבניית דיאלוגים קולחים הנשמעים טבעיים ונכונים בפי הדמויות, בין אם זה צעיר בן 20 ומשהו או הורים מהסוג הוותיק, בני שבעים ומשהו. מרים זוהר ואילן דר כצמד ההורים-סבים גונבים סצנות בקלות ומספקים שלל אתנחתאות קומיות לפלונטרים המשפחתיים שמסתבכים מסביב. אך למרות הסוגיות החשובות והמעניינות שבהן עוסק המחזה, הוא אינו מצליח להעמיק באמת, לגעת, לרגש ממש או לעורר מחשבה. רוב הזמן הוא מרפרף על פני השטח של הדברים ומתעכב בעיקר לצחוקים לא מחייבים ולא מעיקים. אולי זה גם עניין של הבימוי, שלקח את הכול לצד הקליל יותר של הדברים (זה גם ההסבר היחיד שמצאתי למבטא המאולץ והמצויץ שעושה ענת מגן-שבו כגבי הדרום אמריקנית), אבל זו בעיקר נקודת תורפה במחזה. אסי לוי כמיכל סימפתית וטבעית כדרכה, אבל לא יותר מזה. דודו בן-זאב יוצר דמות שרוב הזמן נעה בין המגוחך למצחיק, וזה אמנם משעשע אבל יכול היה להיות הרבה יותר. עידו ברטל כעומר מוכיח שוב נוכחות נעימה, אבל דמותו המורכבת נשארת כזו בעיקר בהגדרתה ולא בעיצובה או בהתנהלותה. ענת מגן-שבו כחברתו הדרום אמריקנית עושה בעיקר פרודיה (ולא הכי מוצלחת) על דמויות מטלנובלות לטיניות. המבטא שאימצה לטובת הדמות נשמע בדקות הבמה הראשונות שלה כמו בדיחה שתיכף תיגמר וממש לא כמבטא שאמור להישמע משכנע ואותנטי לדמות ריאליסטית. שלא לדבר על בעיית הדיקציה שהעניין הזה מעורר, שמקשה לא אחת להבין מה היא אומרת. חבל, זו הגחכה מיותרת וסרת טעם של דמות שאמורה להיות במחזה יותר מבדיחה שטחית בלבד.
שורה תחתונה:
אמא אולי מאוהבת, אני קצת פחות.
"אמא מאוהבת", תיאטרון בית ליסין. מחזה מאת גורן אגמון. בימוי: גלעד קמחי; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: יוסי בן-ארי; תאורה: רוני כהן; מוזיקה: אמיר לקנר. משתתפים: אסי לוי, דודו בן-זאב, מרים זוהר, אילן דר, עידו ברטל, ענת מגן-שבו. משך ההצגה: כשעה ו-20 דקות, ללא הפסקה

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: אל מה שנמוג

פסטיבל תל אביב דאנס 2010

ביקורת קולנוע: הולכים רחוק

ביקורת ספר: לבד בברלין

חדש: מועדון הספר הטוב של מוטק'ה ועם עובד