ביקורת תיאטרון: אמא שלו

"אמא שלו". צילומים: דניאל קמינסקי

איוון פלאסי, מחזאי קנדי צעיר שחי בבריטניה, מיקם את המחזה "אמא שלו", המועלה בבית ליסין, בבית יהודי "טוב" בטורונטו שבקנדה. אמא ברנדה, אשת קריירה מצליחה וגרושה, גידלה שני בנים לתפארת: מתיו, מתבגר כבן 16, וג'ייסון הצעיר, כבן שמונה. אלא שכבר בפתח המחזה ברור שמצג החיים הטובים הזה הוא נחלת העבר, שמשהו נורא קרה, שבר לחלוטין את השגרה ועיוות את פניה, גם במבט לאחור. מתיו נמצא במעצר בית בדרך למשפט לאחר שהואשם באונס שלוש סטודנטיות בסיומו של לילה רווי אלכוהול עם חברים. גם אמו, ברנדה, מוצאת עצמה בעל כורחה אסירה בביתה, כשכל גיחה שלה החוצה נפלשת, מתועדת ומדווחת בכלי התקשורת האורבים לפתח ביתה.

ברנדה, אישה עצמאית, הגיונית וחזקה, נאלצת בבת אחת להתמודד עם מעשיו הנוראיים של בנה הבכור, להחליט כיצד לנהוג איתו וסביבו. היא צריכה להגן על בנה הצעיר כמידת יכולתה, ובה בעת לשמר בעבורו סוג של שפיות ושיגרה. עליה להמשיך לתפקד בעולמה ומול סביבתה, והיא מוצאת עצמה בשני תפקידים שלא ביקשה ושאין לה כמעט שליטה עליהם: מצד אחד גם היא קורבן בעל כורחה של הסיטואציה, ומצד שני היא נאלצת לספק הסברים, או שמא הכחשות והוקעות של בנה, כאמו של מחולל פשע נורא, כאמא של אנס. וכל זה, כמובן, לעיניה הרעבות של התקשורת, המוסיפה מניפולציה משלה לאירועים.

הרבה סוגיות מעניינות וטעונות, כאלה שרוב הזמן עדיין נותרות באזורי הטאבו של השיח הציבורי, מועלות כאן, אך למרבה הצער פלאסי אינו מתמקד או מעמיק באמת באף אחת מהן. הוא נוגע נגיעה רדודה ביותר מדי מהן, והתוצאה היא מחזה מפוספס בעיקרו. כך, למשל, לאורך כל המחזה נותרת דמותו של מתיו חידה: האם באמת ביצע את האונס המשולש או שאולי הוא מחפה במידה כזו או אחרת על חבריו? ואיך זה שנער כה עדין וקשוב לאחיו הצעיר (לעתים יותר מהאם) בכלל מסוגל למעשה כזה? ומה באמת קרה שם? האם היו סימנים מעידים? וכן הלאה שאלות שאין להן תשובה. סיפור האונס - הגורם המחולל במחזה - נותר סתום ועמום עד סופו.

או ציר מרכזי נוסף במחזה - יחסי המשפחה, ובעיקר האם, עם התקשורת. ברמה הטכנית קצת קשה לקבל התגוששות ממושכת ומכרעת כזו עם ה"תקשורת" כשייצוגה המרכזי הוא העיתונות המודפסת. עם כל הסימפתיה אליה (ויש לי), במקרים כאלה בעידן הנוכחי (ההצגה עלתה לראשונה בלונדון בשנה שעברה) הדומיננטיות והעוצמה של תקשורת אלקטרונית, מטלוויזיה ועד אינטרנט, גדולה בהרבה. ברמה העניינית, עצם ההתעסקות עם התרגום התקשורתי של האירועים תופסת הרבה יותר מדי נפח במחזה. אחרי פעם ופעמיים הצופים מבינים שהתקשורת היא גורם שהדמויות נאלצות להתחשב בו, אבל להתחשב - לא להתעסק בו כאילו זה העיקר.


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


פלאסי מעמיס על דמותה של ברנדה שלל מטענים שהוא אינו מספק לה אמצעים לשאתם: יחסיה עם הבן הנאשם ורגשותיה כלפיו מהבהבים כמו ראשי פרקים ברשימה ארוכה ולא קוהרנטית; יחסיה הלא ברורים עם עורך הדין שהוא גם ידיד המשפחה - סומכת או לא, חבר או לא, בר סמכא או לא ובכלל, מה היא רוצה ממנו; יחסיה עם העוזרת, זו שיודעת עליה הכול, אבל אפילו לא זוכרת את שמות ילדיה, מתמצים בערך בחמש דקות מעיקות שנופלות לקלישאת "קל יותר לגלות סודות כמוסים לזרים מוחלטים"; והבן הצעיר, שרגע היא מגינה עליו ורגע נשענת עליו - יחס שאמנם מהדהד אמיתי, אבל איכשהו במחזה נע כמטוטלת בין נדנוד מתיילד לתוקפנות מעצבנת. וישנו גם הבעל לשעבר, אבי הבנים, שמבליח בשלב כלשהו ממרחקים (קנדה, בכל זאת) כדי "להיות אבא" (לקחת את הבן הצעיר, ועל הדרך להעיר שכל זה לא היה קורה לו הייתה לבכור דמות גבר בסביבה). נוכחותו במחזה היא התגלמות של פשטנות בנאלית שאינה מוסיפה לרובדי העלילה, לדמויות או למרקם היחסים ביניהן.

לפני כשש שנים יצא בעברית ספרה של ליונל שרייבר "חייבים לדבר על קווין" (שגם זכה בפרס אורנג'), ספר מצמרר-מצוין שעוסק באומץ, ברגישות ובצורה מרתקת בסוגיה דומה של התמודדות אם עם בן פושע ולא פחות מכך - עם רגשותיה ויחסה אליו (בקרוב הסרט). פלאסי, בנבדל משרייבר, לא הצליח לבחון לעומק את תרחיש האימה המשפחתי הזה, ומחזהו נותר נוגע-לא-נוגע בו.

רוני פינקוביץ' ביים את המחזה, שנותר לפיכך מלודרמה עמוסה מדי, רווית צעקות ומניירות, עם הבזקי וידאו-ארט שאמורים להעביר משהו מההיסטריה התקשורתית. שלום שמואלוב, כעורך הדין המנסה לעשות כמיטב יכולתו, עושה את המקסימום במסגרת התפקיד, וטוני ברמן חמוד וטבעי כג'ייסון הצעיר. ניב פטל כמתיו לא מרשים בשום שלב (גם של כעס) כאנס אכזרי, או בכלל כפושע. רוב הזמן הוא נראה כילד טוב שהסתבך קצת, כמי שברגע האחרון יוכח שלא עשה כלום. אסי לוי, שחקנית שבאמתחתה שלל תפקידים מצוינים, לא שכנעה אותי הפעם. גם בניכוי מגבלות הדמות כפי שיצר אותה המחזאי, היא הפעם לוחצת מדי, צועקת מדי ומוחצנת מדי. 

שורה תחתונה: נושא מעניין ומאתגר, גדול בהרבה ממידות המחזה. 

"אמא שלו", תיאטרון בית ליסין. מאת: איוון פלאסי; תרגום: שלמה מושקוביץ; בימוי: רוני פינקוביץ'; תפאורה: ניב מנור; תלבושות: דנה צרפתי; תאורה: אורי מורג; וידאו-ארט: יואב כהן; מוזיקה: רן בנגו. משתתפים: אסי לוי, שלום שמואלוב, ניב פטל, טוני ברמן/איתמר כרמלי, שי לי הירש, גדי צדקה, אביבה נגוסה. אורך ההצגה: כשעה וחצי, ללא הפסקה


לקהילות פנאי:

לחצו