ביקורת תיאטרון: בגידה

השאלה היא, כמובן, שאלת מהות הבגידה המתרחשת בזירה הזוגית: האם הבגידה היא זו המתחוללת כשגבר ואישה נשואים (לאחרים) מנהלים רומן אהבים הכולל יחסי מין? ואולי הבגידה היא הבגידה בחברות, כשאדם מנהל רומן עם אשת חברו הטוב והקרוב? או שמא הבגידה היא כשמשקרים לבן הזוג החוקי ומנהלים רומן מאחורי גבו? ואולי היא בכלל השקר למאהב, שאינו יודע כי זוגתו לרומן התוודתה אודותיו בפני בעלה, ועכשיו הבעל יודע אך המאהב לא? ומי אמר שהסקס האסור הוא הבגידה? אולי אלה דווקא הרגשות האינטימיים, שאינם נפסקים בהכרח כשמסתיימים המפגשים הגנובים? אפשר להמשיך כך עוד הלאה והלאה, לדון ולהתחבט, וזה בדיוק מה שמעורר מחזהו של הרולד פינטר, "בגידה", שעולה עכשיו בתיאטרון הבימה. זהו סיפור שנע אחורה בזמן, מתחיל בעצם שנתיים אחרי סיומו של רומן בין אישה וגבר נשואים, ומסתיים ברגע שבו ניצת הרומן שארך שבע שנים. המחזה מתחיל ב-1977 ונע אחורה בקפיצות בין תחנות זמן חשובות, עד 1968. הוא מתחיל כשאמה נפגשת עם ג'רי על מנת לספר לו על סוף נישואיה לרוברט. ג'רי הוא סוכן ספרותי ונשוי לג'ודית (רופאה). רוברט הוא מו"ל שבין הסופרים שאת ספריהם הוא מוציא לאור נמצאים גם אחדים מהסופרים שג'רי מייצג. רוברט וג'רי הם חברים עוד מהימים שהיו צעירים מאוד ובראשית דרכם המקצועית. ג'רי היה שושבינו של רוברט בחתונתו עם אמה. כשאמה מספרת לג'רי על סיום נישואיה, היא מתוודה בפניו שגילתה לרוברט על הרומן ביניהם. היא רק לא מספרת את האמת מתי עשתה זאת. ג'רי הנרעש נפגש עם רוברט ומגלה שבעצם רוברט ידע על הרומן עוד כשהיה בעיצומו. ידע - ושתק.


מכאן נעה העלילה בדילוגים אחורה אל נקודת ההתחלה, חושפת בכל שלב עוד פן ועוד נדבך של בגידה במשולש שהוא בעצם מרובע שצלעו הרביעית - ג'ודית, אשתו של ג'רי - היא נוכחת-נפקדת. פינטר כתב את המחזה בהשראת רומן בן שבע שנים שהוא עצמו ניהל עם מגישת הטלוויזיה הבריטית ג'ואן בייקוול בשנים 1962-1969 (שניהם הודו בכך כעבור שנים בביוגרפיות שלהם), ובסגנון האופייני לו הדיאלוגים רב-משמעיים, חסכניים, מאופקים, מכסים טפח נפשי ומגלים - בתחכום כאילו-אגבי - שניים. צריך להקשיב בשימת לב כדי לעקוב, לעכל ולחשוב, ובעברית זה לפעמים יותר מסובך (ולעתים מסורבל) מאשר באנגלית בריטית, שמהדהדת כצל ברקע. מוני מושונוב עשה עבודת בימוי מהוקצעת וליהק את עצמו נכון כבעל הנבגד, ושמא בוגד. אבי קושניר כחבר והמאהב אמנם עושה עבודה ממושמעת, נאמן לטקסט ולדמות, אבל חסר את אותה חושניות סמויה רוחשת, את אותו "משהו" המתבקש במאהב-חבר-בעל, גם כשהוא בריטי מהוגן. מרשימה מכולם ליליאן ברטו כאמה, ציר המשולש, המוכיחה שוב שהיא שחקנית מעולה ורבת גוונים. היא מדויקת, מרשימה, מבעבעת רגשות, מפגינה ומקרינה היטב את השינויים ואת ההתפתחות בדמותה של אמה, ועוד בהילוך לאחור. עינת ניר עשתה עבודה מצוינת בעיצוב התלבושות והתסרוקות (שימו לב לברטו), המשקפות בדיוק של פרטי פרטים את שינויי השנים והתקופה, מחמיאות לשחקנים ותורמות את חלקן לעיצוב הבמה והעלילה. התפאורה של אלכסנדרה נרדי עם התאורה של מאיר אלון משלימות את המסע במנהרת הזמן והמוזיקה של רן בנגו מתלבשת היטב על הכול.
שורה תחתונה:
לראות כדי לחשוב, לדון ולדבר. ובשביל ליליאן ברטו.
"בגידה", מאת הרולד פינטר; תיאטרון הבימה; תרגום: אברהם עוז; בימוי: מוני מושונוב; תלבושות: עינת ניר; תפאורה: אלכסנדרה נרדי; משתתפים: ליליאן ברטו, אבי קושניר, מוני מושונוב, מני פלורנטין

עוד על תרבות ובידור:

ביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב

ביקורת טלוויזיה: המגן, ילדי האנרכיה

ביקורת ספר: ציפורים באור אחרון

ביקורת תיאטרון: מי מפחד מווירג'יניה וולף

ביקורת ספר: תמונות מחיי הכפר