ביקורת תיאטרון: בעל למופת

אוסקר וויילד נחשב לאחד מטובי המחזאים האירים. יהושע סובול חתום על אחדים מהמחזות הטובים והמרשימים ביותר בני זמננו ("גטו", "נפש יהודי", "עד ראייה"). לא פלא אפוא שהחיבור בין השניים מעורר ציפיות גבוהות. סובול כותב בתוכנייה כי כתב את "בעל למופת" "בהשראה חופשית" של "בעל אידיאלי" של וויילד, ואולי בעצם ברוח זו צריך לבחון את התוצאה: לא כמפגש פסגה בין-דורי של כותבים מצוינים, אלא כיצירה מסוג אחר לגמרי, שרק מזכירה (למי שהיא מזכירה) יצירה קודמת ואחרת. בחינה כזו אמנם משחררת את יוצרי ועושי ההפקה הנוכחית ממטען ציפיות עודף, אבל גם בלעדיהן "בעל למופת" רחוק מלהיות יצירת מופת או אפילו רק תיאטרון טוב. זוהי הצגה במשקל נוצה שגם בהשוואה לדומות מסוגה נותרת די סתמית ועוברת ליד האוזן ברפרוף שאינו מותיר סימן. הבעל למופת הוא רובי קור, סגן שר תשתיות אידיאליסט וירוק הנשוי באושר ועושר ליפית, שהיא לא רק מארחת למופת אלא גם המעריצה מספר 1 של בעלה המושלם לכאורה. קור, שנמצא במסלול המראה מהיר וחד כיווני לראשות הממשלה, חוגג השלמת עוד פרויקט ירוק מוצלח, כשלמסיבה מופיעה בהפתעה טינה שבלי, אלמנה-גרושה רב פעמית עשירה ותככנית, שיש לה אג'נדה משלה. על מנת לקדמה, מאיימת שבלי על קור שתחשוף פרשיית שחיתות מעברו אם לא יאמץ את עמדתה ואם לא יפעל לקידומה. קור בעל הדימוי הנקי מרבב חייב להחליט כיצד לפעול: האם להסתכן בחשיפה שתמוטט את הקריירה שלו ואת נישואיו, לפעול בניגוד למצפונו, להתלכלך ברפש פוליטיקה שעד כה לא דבק בו ואולי בכלל ליצור מאזן אימה משלו בתגובה. מי שנחלץ לעזרתו הוא גורי, חברו הטוב מהסיירת, האיש שלא מהסס להתלכלך למען המטרה החשובה, כלומר למען שימור וקידום הקריירה הפוליטית של חברו האידיאליסט הכמעט אידיאלי.


סובול בוחש אל תוך קדירת התבשיל התיאטרוני בן ימינו מרכיבים של זוגיות ויחסים בינאישיים, תככים פוליטיים ויחסי הון-שלטון, סוגיות של סודות ושקרים, אשמה ובגידה ומחיר, דימוי פרטי וציבורי, יושר ויושרה. נושאים שבהגדרתם הם מעניינים, טעונים ומורכבים ובעלי מנעד דרמטי וקומי רחב. ולמרות זאת, איכשהו, כל אלה נותרים כרעש רקע עמום בשולי ההתרחשויות על הבמה, כהד רחוק וקלוש בלבד - עם פה ושם משפטים סובוליים חכמים - שנמוג בחלל הבמה. ואכן, יש הרבה חלל פתוח על הבמה, שמצוידת כמעט אך ורק במין קונסטרוקציה מלבנית המתפקדת כמשטח עבודה במטבח, במה, מזח, בית קפה, חלק ממיטה ושולחן משרד ? הכול באותה מידה של כיעור חשוף וחסר משמעות. עם כל הכבוד למינימליזם אמנותי ו/או קיצוץ בתקציב, זה פשוט לא עובד. יפתח קליין, כרובי קור, מסתובב על הבמה העירומה כשהוא נראה ונשמע דהוי כפי שלא היה כבר מזמן, ומעורר תהיות (וגעגועים) לאן נעלם השחקן השרמנטי שהוא יודע להיות. שלמה וישינסקי, בתפקיד אביו של גורי, שאמור לשמש סוג של אתנחתה קומית, מעורר בעיקר מבוכה בדמות הוולגרית שהוא מגלם, אבל נדמה שזה נובע מהדמות עצמה יותר מאשר מפרשנות שלו או של הבמאית. כשמיכל ינאי נכנסת לראשונה לבמה עובר בקהל רחש של מלמולי התפעלות מהמראה שלה. ינאי אכן מצודדת (וזוהרת), אבל נותרת דמות די פלקטית. תמר קינן, שחקנית מוכשרת שזה זמן כבר לא עשתה תפקיד שיאפשר ביטוי הולם ליכולתה, עושה כמיטב יכולתה כיפית, אשתו של רובי, אבל המיטב הזה די מוגבל מעצם הגדרת תפקידה.
שורה תחתונה:
למי שאוהבים לראות בתיאטרון פרצופים מוכרים מהטלוויזיה, לצחוק קצת ולשכוח.
"בעל למופת", התיאטרון הקאמרי. מאת: יהושע סובול, בהשראת מחזהו של אוסקר וויילד "בעל אידיאלי". בימוי: איה קפלן; תפאורה: כנרת קיש; תלבושות: יהודית אהרון; מוזיקה: טל בלכרוביץ'; תאורה: קרן גרנק; תנועה: עמית זמיר. משתתפים: יפתח קליין, תמר קינן, אקי אבני, מיכל ינאי, אסתי קוסוביצקי, יואב לוי, שלמה וישינסקי, אסף גולדשטיין. משך ההצגה: כשעה ו-30 דקות, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: ברוקלין

ביקורת קולנוע: הפרקליטה

סוף העונה באופרה: לה טרוויאטה

ביקורת תיאטרון: משפט פולארד

ביקורת ספר: נוילנד

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות