ביקורת תיאטרון: בראבו - שרים 90!

זה התחיל מהתוכנייה. שלא הייתה. "בראבו - שרים 90!", הפקה שנועדה לחגוג 90 שנה להבימה בשירים ממחזות זמר שהועלו בתיאטרון הלאומי, זכתה רק לדף מקופל ("ברושור", בלשונו המשתעשעת בהקשר אחר של ניקי גולדשטיין באחד מקטעי הקישור בערב), שכנראה מפאת גודלו הקט מקמץ מאוד במידע. וכך הוא מונה ברצף אלפביתי בלבד את שמות המשתתפים הצעירים והלא מוכרים (מיהו מי ומה הוא שר, האם כולם אכן הגיעו? - מי יודע), את שמות השירים ללא ציון שמות מבצעים וסולנים, ומונה ארבעה כוכבים ("בכיכובם של"), שאחת מהם - לירז צ'רכי - כלל לא הופיעה. שלט או הודעה בכריזה, מחיקת שמה מהדף? לא ולא. שירים ממחזות זמר אכן היו שם, אבל חגיגה מיוחדת ומייחדת את הבימה - לא ממש. כן, אחת הצעירות המוכשרות עשתה קטע קישור אחד שבו הייתה לרגע שחקנית צעירה ומתוסכלת הפונה במכתב נמלץ להנהלת הקולקטיב הצעיר, היה צעיר שבציציות מציצות וכיפה (תלבושת לקטע הבא) דקלם טקסט קצר על צפייה בענקי הבימה של פעם, ועידו רוזנברג פתח את הערב בתלבושת דראג א-לה רובינא ב"הדיבוק" - שמרבית הצופים הצעירים סברו מן הסתם כי היא קריצה למיני-סדרה הטלוויזיונית בכיכובו - תוך שירת "וילקומן" מ"קברט". לראות במשהו מאלה מחווה או חגיגה להבימה זה כמעט מעליב. קטעי הקישור בכלל נעו בעיקר בין המביך למטופש, ומעבר לכך שסיפקו לצוות השחקנים שהות להחלפת תלבושות ולקהל כמה צחוקים שלא קשורים באמת לכלום, לא העניקו שום ערך מוסף להפקה - לא חוט מקשר, לא רגעים של נוסטלגיה תיאטרונית, אפילו לא לוויית חן. כן, הם הזכירו פה ושם שניקי גולדשטיין הוא קומיקאי מוכשר, במיוחד כשהוא מאלתר, אבל הרי לא לשם כך נועדו. בערב שכולו קטעי מיוזיקלס אין זו ציפייה מופרזת לראות על הבמה הרכב מוזיקלי מלווה, שלא לומר תזמורת (או לדעת שהיא יושבת בירכתי הבמה ולראות בסוף הערב את המנצח עולה להשתחוויה). באולם אריסון שבו צפיתי בהפקה לא נראה שום זכר לנגן או לכלי מוזיקלי. נשמע פלייבק. ואם לא די בכך, הסאונד לא היה טוב, מיקרופונים לא תמיד נפתחו בזמן והדיקציה הלכה לעתים לאיבוד ברעש ובהמולה.


התפאורה הייתה סתמית ודלה. הספוטים לא תמיד עקבו אחרי מי שהיו אמורים לעקוב. הלהקה הצעירה אמנם הייתה חדורת מרץ והתלהבות, אבל זה לא הספיק הפעם. יותר מדי ביצועים ו/או עיבודים נותרו בגבולות ביצוע סטנדרטי מתבקש, ולא יותר מכך. לעומת זאת, מספרם של ביצועים שרק רצו להגיע בשלום לסופם, זיופים, צחקוקים ששברו ביצועים ומקרי יציאה מריכוז הלמו יותר הפקת בית ספר מאשר מופע של תיאטרון מקצועני. הערב כולו יצר תחושה עזה של ערב חבר'ה מחופף ומביך. עניין די תמוה, במיוחד נוכח האנשים המוכשרים החתומים על המופע, כמו אלון אופיר על הבימוי (ברשימת הקרדיטים שלו בימוי "מר גרין" הנפלא) או שלומי מושקוביץ על קטעי הקישור (שעשה עבודה מקסימה בתרגום "הדוד וניה" בגרסתו הנוכחית). חריגה לטובה על הבמה הייתה גלית גיאת, שהצדיקה בהופעתה המקצוענית את ההגדרה "בכיכובה" בדף המידע. בשנים האחרונות ראיתי שורה של הפקות מוצלחות מסוג זה, בין אם במסגרת בית צבי ותיאטרון הספרייה המעניק במה לבוגרים טריים של בית הספר, ובין אם כהפקות ששודרגו אל, או נולדו על, במות התיאטרון הממוסד. דווקא לאור הפקות מוצלחות כמו "ברודווי פינת פרישמן" בבית ליסין ו"שירת הקאמרי" בתיאטרון הקאמרי, התאכזבתי עוד יותר מהמופע הנוכחי. לקהל ולהבימה מגיע יותר.
שורה תחתונה:
גלית גיאת לבדה לא יכולה להציל מופע מביך כזה.
"בראבו - שרים 90!", תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון הספרייה. בימוי: אלון אופיר, קטעי קישור: שלומי מושקוביץ, כוריאוגרפיה: עוז מורג, ניהול מוזיקלי: אמיר לקנר, תפאורה: ערן עצמון, תלבושות: מאור צבר, תאורה: מאיר אלון. משתתפים: גלית גיאת, ניקי גולדשטיין, עידו רוזנברג, לירז צ'רכי (לפי דף המידע) ולהקה של בוגרי בית צבי

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: סוריאה M

ביקורת תיאטרון: הנסיכה האמריקאית

ביקורת ספר: אמן הסיפור הקצר

ביקורת תיאטרון: בראנז'ה

ביקורת ספר: איש מבוקש מאוד

ביקורת תיאטרון: הדוד וניה