ביקורת תיאטרון: גטו

לפני אי אילו שנים כתבתי רשימה עיתונאית שבה הסברתי את פשר חיבתי לתיאטרון ואת נכונותי לצפות בשפע הצגות בינוניות ומטה כדי לא לפספס את האחת היוצאת מן הכלל. הסברתי אז ששווה לי לראות 70 הצגות בינוניות עד גרועות בשביל לא להחמיץ את האחת שהיא מעבר לטובה, היא מופלאה. "גטו", בהפקה החדשה של הקאמרי, היא אחת מופלאה שכזו. יהושע סובול כתב מחזה מעולה המגולל סיפור מדהים, אשר נהפך עכשיו, תחת ידיו של הבימאי עמרי ניצן, להצגה נפלאה, לחוויה אמנותית ורגשית, אינטלקטואלית ונפשית, חושית ואסתטית יוצאת דופן ויוצאת מן הכלל. זה הסיפור של התיאטרון שפעל בגטו וילנה, תיאטרון שפעל בתוך מציאות הבלהה ההיא בניסיון להיאחז בחיים ובשפיות בלב האימה שפרטה מחיר חיי אדם לפולי שעועית. יש במחזה של סובול דמויות שנשענות על כאלה שהיו באמת, והתיאטרון האמור אכן היה ופעל, אבל סובול הטעין במחזה עוד הרבה מעבר לסיפור תיאטרון הגטו, והוא עשה זאת ביד אמן (ובצדק זכה המחזה בשלל פרסים בעולם מאז עלה לראשונה ב-1984). בהפקה הנוכחית של הקאמרי לוקח הבמאי עמרי ניצן את המחזה למחוזות הפלא והקסם של התיאטרון. למקומות שבהם הצופה מרותק, נכבש, נרגש, נדהם, מזועזע, נבהל, נמשך, חושב, כואב - מקומות של חוויה עמוקה, כזו שנמשכת עוד הרבה אחרי שהאורות כבים, המסך יורד ואין חנייה ליד הבית. רוני תורן עיצב תפאורה מהפנטת. הגטו המחלחל אל תוך בתי השיכון הישראליים בתמונת הפתיחה של ההצגה כבר אומר על המחזה ועלינו את כל מה שכל כך קשה ומפותל להסביר במילים. גם התלבושות (אורנה סמורגונסקי) והתאורה (פליס רוס) הן שחקניות בהצגה הזו, חלק מקאסט שלם הכולל גם להקת נגנים וחבורת ילדים, שפועל בהרמוניה איכותית נדירה. כי כולם, עד אחרון התפקידים, עושים את עבודתם נאמנה, מכל הלב ועם כל הלב.


רמי ברוך, בדמות וייסקופ החייט המתעשר שגוזר קופונים בתוך הזוועה, מעצב בשלמות מעוררת דחייה את דמות היהודי המשניא את עצמו על הכול, כולל על אחיו לגטו ולזוועה. אלי גורנשטיין כמנהל הספרייה וכותב יומן הגטו, המצפוניסט יפה הנפש, משרטט בדיוק שמגיע עד שפת הגוף המצמצמת-עצמה את כל חולשותיו של האיש בעל העקרונות המוצקים. נתן דטנר בדמותו של גנס, ראש הגטו שעושה הכול כדי להקל ולהציל כמה שיותר אנשים אך נושא תמיד את משא אשמת המתים, חודר לנשמה ומרשים באיפוק ובשליטה העצמית של דמותו. דמות שמגלמת בתוכה את כפיות הטובה של אדם שעושה הרבה טוב ותמיד ייזכר לו הרע, אדם שמתפשר בדעה צלולה עם החיים ועם העקרונות, ולא מפסיק לשלם את המחיר. דטנר צובע את הפרגמטיסט הטוב-הרע שלו בשלל גוונים אנושיים. גדי יגיל כמנהל התיאטרון של הגטו, מי שמסיג אחורה את מחוגי השעון הבימתי ומחזיר אותם בסוף להווה טעון-העבר, יודע להישאר בתוך גבולות אישיותה של הדמות, ודווקא מתוך כך לצקת בה כוח, ומפליא להפעיל את הבובה שאחוזה בידיו חלק ניכר מהזמן. אלא שהבובה הזו איננה בובת פיתום. היא בובה אנושית, בגילומה המופלא של חני פירסטנברג, המפגינה שליטה מדהימה בגופה, בכל שריר ואבר שהיא תולה - או שומטת - ברפיון בובתי כה משכנע, עד שנדמה לעתים כי זו בובה בדמות אישה, ולא להפך. איתי טיראן מגלם את הקצין הנאצי קיטל, מפקד הגטו (וד"ר פול). קיטל של טיראן מעורר חלחלה ומקסים, שר ורוקד ומנגן בפסנתר ובסקסופון ויורה והורג; הוא שיכור ופיכח, הוא מפלצת מכוערת ואיש נעים הליכות, אמן ורוצח, מרגש ומצמרר. טיראן מוכיח שוב כישרון ויכולות בימתיות וירטואוזיות. קיטל הנאצי בגילומו משכנע ומזעזע, ומצליח ללפות את הצופה בלפיתה מטלטלת, מחניקה ומכאיבה. זה מחזה על גטו ועל השואה, אבל לפני ואחרי זה מחזה על בני אדם. קורבנות ותוקפים, נרדפים ורוצחים, בכירים וזוטרים, אנשי רוח ואנשי מעשה, נשים וגברים, רעים וטובים - הגבולות מיטשטשים, הקווים דוהים, הכול נכון אבל לכל דבר יש פנים לכאן ולכאן. עמרי ניצן וצוות היוצרים והשחקנים הצליחו לתת ביטוי לכל אלה, לספר סיפור מרתק ונוגע ללב, להעלות שואו מלוטש ומבריק וליצור חוויה תיאטרונית מהסוג הנדיר.
שורה תחתונה:
מחזה מצוין, הצגה נפלאה, חוויה מרגשת ומצמררת.
"גטו", מאת יהושע סובול, התיאטרון הקאמרי. בימוי: עמרי ניצן; תפאורה: רוני תורן; תלבושות: אורנה סמורגונסקי; מוזיקה: יוסי בן-נון; כוריאוגרפיה: עוז מורג; תאורה: פליס רוס; משתתפים: איתי טיראן, נתן דטנר, אלי גורנשטיין, רמי ברוך, גדי יגיל, חני פירסטנברג, אניה בוקשטיין, עודד ליאפולד, ערן שראל, עזרא דגן, אביטל לבני, עדי ארד, דיוויד בילנקה, טל וייס, ערן מור, אורית פלג, דן קיזלר, רוני שיינדורף, ניסו שליו, להקת ילדים ולהקת נגנים. משך ההצגה: כשעתיים ועשרים דקות, כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: מבט מגן עדן

ביקורת ספר: בחול

ביקורת תיאטרון: שש דמויות מחפשות מחבר

ביקורת קולנוע: פרשס

ביקורת תיאטרון: אותו הים