ביקורת תיאטרון: גן הדובדבנים

"גן הדובדבנים" הוא מחזהו האחרון של אנטון צ'כוב, והאחרון בין ארבעה מחזות שלו שראיתי אשר זכו באחרונה לעדנה מחודשת ולהפקות חדשות על במות ישראליות ("
השחף
" בהבימה, "
הדוד וניה
" בבית ליסין, "
שלוש אחיות
" באנסמבל הרצליה). "גן הדובדבנים" הוא הפקת אנסמבל של תיאטרון החאן, בניצוחו של מיכאל גורביץ', הפקה יפה, מענגת, מתוזמרת היטב, ערבה לאוזן ולמחשבה, גם בזכות התרגום המצוין של רבקה משולח, שמדגיש היטב את חוכמתו ואת שנינותו של צ'כוב. סיפורה של בעלת אחוזה שבה גן דובדבנים מרהיב, אשר עומדת בפני פשיטת רגל ולמרות זאת אינה מסוגלת להקשיב לעצותיו של איש עסקים, איכר פשוט לשעבר שגדל במקום. הוא, מתוך חיבתו העמוקה לאישה, בשל רגשותיו שלו ורגישותו למשמעות האחוזה בעיני המשפחה, מציע להפוך את גן הדובדבנים לנכס נדל"ני (לחלקו ולבנות עליו בתי קיץ), ובדרך זו לאפשר למשפחה להמשיך ולהחזיק באחוזה ובביתה. אלא שבעלת האחוזה, שהיא לא בדיוק אישה ארצית או מפוכחת, אינה מסוגלת לשאת את רעיון עקירת הגן ושינוי ייעודו, וכך היא ממשיכה לבזבז את הזמן ההולך ואוזל בתקוות שווא לסוג של נס שיציל את הנכס. בסופו של דבר תם הזמן העומד לרשותה. האחוזה מועמדת למכירה פומבית, לאחר שכל התקוות למימון ביניים מדודה עשירה או ממקור חלופי אחר נגוזות. המציאות מכה בפני המשפחה, שנאלצת להתפנות מביתה ומהאחוזה, שאותה קנה איש העסקים, האיכר לשעבר, שהציע למשפחה את הדרך להציל את הנכס. וכך, בעוד גרזני הכורתים מונפים על גן הדובדבנים, נדרשים בני המשפחה לאסוף את שאריות חייהם וזיכרונותיהם - כולל זיכרונות של עבר מפואר, זיכרונות ילדות, נעורים ובן שנספה בסמוך - להישיר מבט אל מציאות משתנה ושונה ולהשלים עם כל מה שאבד ולא יחזור עוד. זוהי הפקה צ'כובית קלאסית במראה ובעיצוב שלה, מהתלבושות ועד התפאורה והתסרוקות. ובכל זאת, בזכות התרגום והבימוי והביצוע, היא גם עכשווית לגמרי כי היא נוגעת, קולחת, טבעית ואנושית. מי לא מכיר את גלריית הטיפוסים הזו: את מי ששבוי בעבר ואינו מסוגל להסכין עם שינויים, את הטווס המשפחתי שתמיד בעצם נותר בגדר פוטנציאל לא ממש ממומש; את האופורטוניסט המחפש כל הזמן הזדמנויות לשפר עמדות בחיים, לא משנה באיזה מחיר; את מי שסוחב על הגב את כל המטלות והאחריות הלא נעימה במשפחה, את החולמים הנאיביים, את המסורים עד אין קץ ועד התבטלות עצמית, את חדורי הלהט שהאידיאולוגיה מעוורת, וכן הלאה. היום הם לבושים אחרת, מסתובבים בינינו עם ארגז כלים ערכי וחומרי אחר, אבל במהותם הם אותם טיפוסים. ואלה של "גן הדובדבנים" בבימוי של מיכאל גורביץ' שובים, משכנעים, מצחיקים, מעוררי חמלה, נוגעים ללב. לאורה ריבלין כליובוב אנדרייבנה, בעלת האחוזה, פשוט נהדרת. היא התגלמות האישה שחיה בעבר, בקשת גדולה של מובנים, היא הטיפוס המעופף שאף פעם אי אפשר באמת לכעוס עליו. וכשהיא בוכה, עצוב מאוד איתה ועליה, והיא נוגעת בעצב שוודאי חבוי בכל צופה, נגיעה רכה ומשכנעת. לצדה ניצב אנסמבל משובח של שחקנים, שעושה עבודה מצוינת. יוסי עיני כלופכין, האיכר שהתעשר, משרטט דיוקן אנושי ומורכב של אדם שעלה לגדולה ונותר בן אדם, הזוכר חסד נעורים למיטיביו בעבר. ארז שפריר כלאוניד אנדרייץ', אחיה המלא-בעצמו של בעלת האחוזה, מעצב היטב את דמותו של ילד מפונק שגדל לאיש שמעולם לא התבגר באמת, לא לקח באמת אחריות על דברים. ויטלי פרידלנד כסטודנט טרופימוב מיטיב לגלם את האיש הצעיר שהאידיאולוגיה מעוורת את עיניו לגוני הגוונים של חיים אמיתיים. גם ניר רון כיפיחודוב, מנהל החשבונות הלא יוצלח, לירון ברנס כיאשה, המשרת השאפתן והצבוע, שמרית לוסטיג כאניה, בתה של בעלת האחוזה, ואורית גל כווריה, בתה המאומצת והאפרורית לנצח, כולם נעים בטבעיות משכנעת בין הקומי לדרמטי. כך גם שאר המשתתפים, שכולם עוטים את דמויותיהם כמי שלובשים חליפות שנתפרו במיוחד על פי מידותיהם.
שורה תחתונה:
מחזה אנושי חכם ושנון, הצגה מהנה ומרשימה בביצוע אנסמבל מצוין.
"גן הדובדבנים" תיאטרון החאן. מאת: אנטון צ'כוב. תרגום: רבקה משולח; בימוי: מיכאל גורביץ'; תפאורה: סבטלנה ברגר; תלבושות: יהודית אהרון; מוזיקה: רועי ירקוני; תאורה: רוני כהן; תנועה: מרינה בלטוב. משתתפים: לאורה ריבלין, ארז שפריר, יוסי עיני, שמרית לוסטיג, אורית גל, ויטלי פרידלנד, ניר רון, לירון ברנס, נילי רוגל, אריה צ'רנר, אבי פניני, פלורנס בלוך. משך ההצגה: שעה ו-55 דקות ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: עוד אני הולך

ביקורת ספר: בבטן הלווייתן

ביקורת תיאטרון: סונטת קרויצר

ביקורת קולנוע: התפרצות X

ביקורת ספר: תור הברזל

לקהילת תרבות:

לחצו