ביקורת תיאטרון: ג'וני הלך

ג'וני הלך, ויפתח קליין הגיע. כלומר, קליין נמצא כבר הרבה זמן בסביבה התיאטרונית-קולנועית-טלוויזיונית ונוכחותו בהחלט בלטה לטובה ברבות מההפקות שבהן השתתף, אבל נדרשה לו דמותו של גבריאל, גברי, פלד, גיבורו הכריזמטי המוכשר, המבוזבז-המובס, הלוזר השרמנטי של "ג'וני הלך", כדי לבסס את מעמדו במגרש המשחק של השחקנים שקסמם ממשיך להלך על הצופים גם כשהאורות עולים, או כמאמר ביטוי הסלנג הקולע: קליין הורס. וזה ממש לא רק עניין של מראה חיצוני, ועוד נחזור לזה. גברי פלד, גיבור המחזה המאוד-ישראלי שכתב יהונתן גפן, מהדהד קצת את יוצרו, אבל בעיקר את המציאות הישראלית הייחודית של חיים בצל מלחמות, של שאיפה לנורמליות בצל השכול, של קיום שבו כהגדרת התוכניה, "המוות במלחמות הוא קדוש והחיים הם אופציה עצובה". גפן בוחר להתמודד עם המיתוס, לגעת ולהיאבק במה שמקובע עמוק בלב הקונסנזוס בדרכו הייחודית, באמצעות דמות של אמן במילים, מבוזבז להרגשתו האישית, איש מושחז, ציניקן, מלא הומור, בעיקר עצמי, אלכוהוליסט מפוכח בהליכי גמילה.
התמודדות עם כאב וצער ואהבה
גברי פלד, המשורר בנפשו, שבעל-כורחו מתפרנס מחריזת חרוזי טמפונים במקום חרוזי חיים באימפריית הפרסום של משפחתו, הוא אח שכול, שאיבד את אחיו התאום רפי שנהרג מ"אש ידידותית" במלחמת יום הכיפורים. אביו הקדיש את כל חייו לשירותי הביטחון ולמדינה, אמו מבכה את מות הבן המוצלח. הוא עצמו פרוד מאשתו שהייתה לפניו אהובתו של אחיו, מרוחק פיזית ונפשית מבתו המתבגרת ורגע לפני הנפילה הגדולה לתהום האלכוהול הוא פוגש בבטי, זמרת-שחקנית צעירה ומתחילה, שעוזרת לו בגמילה מהאלכוהול ובהתמודדות האמיתית הראשונה עם עצמו, עם הטעויות והאמת, הפספוסים והגעגועים, הכאב והצער והאהבה.


קליין נדרש כאן לא רק למעמסה של תפקיד ראשי, הוא נדרש לגלם אדם מבוגר, בשל, מנוסה ומובס, שעושה עם עצמו חשבון נפש נוקב. גברי פלד מבוגר יותר מקליין, וזה לא רק עניין כרונולוגי או מראה חיצוני, זהו מצב נפשי, וקליין מתמודד איתו היטב. דקה-שתיים אחרי שקליין מתחיל לנוע במרחבי הבמה בשפת גוף שמשדרת עייפות נפשית גדולה, השחקן הצעיר נבלע ונעלם בדמות הגבר הבשל המסוכסך עם עצמו ועם העולם. גברי פלד שלו הוא אנדרדוג שהכול רוצים מיד בניצחונו, ילד מגודל שמעד וכשל, ונפל ופגע, ובכל זאת אי אפשר באמת לכעוס עליו, קל נורא לאהוב אותו, לזהות בו ודרכו כל כך הרבה מקיומנו ועצמנו, ואולי משום כך לרצות בשבילו סוף טוב.
מארג ישראלי אותנטי להפליא
אלדד זיו עשה עבודה טובה עם צוות השחקנים כולו, שטווה ביחד מארג אנושי ישראלי אותנטי להפליא. ארז כהנא בתפקיד רפי, האח-המת שנותר צעיר לנצח בתצלום גדול שמתעורר לפרקים לדיאלוג בעולם החיים, אמצעי תיאטרוני הולם שמנוצל כהלכה, מעצב היטב את דמות המת ששום חי לא יכול להשתוות אליו. אילנה באואר, בוגרת טרייה למדי של בית צבי, מפגינה כישרון וכישורים הן בעיצוב דמותה של צעירה פרחה-אך-רגישה ובעלת חוכמת חיים והן בשירתה, שעושה הרבה טוב לשירים של גפן. ויוסף כרמון כאביו הקר והמנוכר של גברי שלוקה באלצהיימר, עושה תפקיד קטן בנפחו הבימתי, עם עוצמות של יהלום: מבריק, מדויק, חד, פולח עד הלב ומרשים להפליא.
שורה תחתונה:
כחול-לבן מרגש, מכמיר ומצחיק, מאוד ישראלי ואנושי.
"ג'וני הלך" מאת יהונתן גפן בתיאטרון הקאמרי. בימוי: אלדד זיו, מוזיקה: יוסי בן נון, עיצוב: רות דר, תאורה: שולי זיו, משתתפים: יפתח קליין, אילנה באואר, ארז כהנא, שרה פון שוורצה, יוסף כרמון, גאולה נוני, אורטל חאיק

עוד על תרבות ובידור:

אירועי תרבות מומלצים

ביקורת ספר: הדברים שעל פני האדמה

ביקורת תיאטרון: לארץ המובטחת

ביקורת קולנוע: הזדמנות אחרונה לאהבה

תערוכה חדשה: גלויות תל-אביב

ביקורת טלוויזיה: סרוגים