ביקורת תיאטרון: דון ז'ואן

"דון ז'ואן", מעבר להיותו גיבור המחזה של מולייר, הוא מושג שגור בתרבות המערבית, כינוי לגבר שהוא מפתה אולטימטיבי, חובב נשים ורודף סדרתי שלהן, אחד שמפיל ברשת קסמיו כל אישה שירצה בערך, והוא רוצה הרבה. מכאן שהציפיות ממי שמגלם את דון ז'ואן במחזה אודותיו מרקיעות שחקים עוד לפני שהאור באולם יורד והמסך עולה. בגשר לוהק לתפקיד כוכב התיאטרון הכריזמטי והשרמנטי ישראל (סשה) דמידוב בליהוק די מתבקש, כמעט מתחייב, שנראה על הנייר כמו התאמת כפפה ליד. "דון ז'ואן", מחזהו של מולייר המוגדר קומדיה, נכתב בהשראת מחזה אחר שקדם לו ("הנוכל מסביליה או אורח האבן" מאת טירסו דה מולינה, כפי שמצוין בתוכנייה) ומספר את קורותיו של מפתה נשים סדרתי, כריזמטי והולל, גבר חסר גבולות, רב יצרים ויצריות, שמעביר את חייו בדילוגים בין נשים ומיטות בעודו נחלץ ונמלט מאויבים, מיריבים ומסכנות, לא מעט בעזרת משרתו הנאמן, החכם, הערמומי והממולח סגאנרל. הוא מתהולל ומשתגל, בוגד ומרמה, משטה ומתגרה, בוחן ללא הפסק גבולות וחוקים, כללים ואלוהים. הוא נקלע להרפתקאות, מסתבך בקרבות ובהבטחות שווא, רוצח ומתגרה בגורל ובאלוהים. האיומים עליו רק הולכים ומצטברים - החל בגברים נקמניים וכלה באצבע אלוהים. סופו להגיע לגיהינום, ועל פי העיבוד הנוכחי של הבמאי הבולגרי אלכסנדר מורפוב, הגיהינום האמיתי מתקיים בו מראש, והוא הבדידות המציפה אותו מבפנים. להפקה של גשר שני חלקים שביניהם הפסקה. שני החלקים שונים מאוד זה מזה בקצב, באווירה ובתחושה שהם יוצרים בצופה. החלק הראשון רעשני, צבעוני, רב תנועה (גם של חלקי לבוש ותפאורה) ואור, קרוב יותר ברוחו ובסגנונו לקצה המשעשע של הסקאלה, אם כי מדובר רוב הזמן בקומיות מהסוג הוולגרי, הצעקני, המוגזם. בחלק השני מתרחשת תפנית דרמטית וסגנונית בעלילה, שקצבה מואט עד מאוד. הבמה הולכת ושוקעת בהדרגה בצללים ובאפלולית, תוכנית ומוחשית. קהות חושים עוטפת את החבורה הנמרצת מהמחצית הראשונה, עד לסיום שטובע בעלטה רוויה בסמליות יתר.


זוהי הפקה מאוד לא אחידה, שהרושם הכללי שהיא מותירה הוא של כבדות לא נעימה. לא אחת גם נדמה כי הבמאי הגה רעיון כלשהו שהחליט לממש, ואחר כך הגה עוד אחד ועוד אחד וקצת כמו כותב המתאהב במילותיו, סירב לוותר על משהו מהם, וכך הם מתגבבים ומעיקים זה על זה, על הקהל ועל העלילה. וכך, למרות כוונות שהיו מן הסתם חדשניות, התוצאה לטעמי מתפספסת. חלק מהפספוס הוא גם במה שעל פניו נראה לגמרי הגיוני - ליהוקו של דמידוב לתפקיד דון ז'ואן. דמידוב, שחקן מצוין עם טונות של כריזמה בימתית שמצליח כבר שנים לעטות כל דמות כמעט ובכל זאת להישאר גם דמידוב, עם חיתוך הדיבור הייחודי ושפת הגוף המרושלת לכאורה, לא מצליח לשכנע בדמות הפתיין האולטימטיבי. נדמה שדווקא הפעם השאיר בבית את רוב מטעני הכריזמה הטבעית שלו, והוא מאייש את דמותו של דון ז'ואן באופן מכני וטכני, חסר להט ותשוקה אמיתית, עד שקשה קצת להבין מה בדיוק גורם לכל עדת הנשים ליפול ברשתו. זה מפתיע, ומאכזב. את משרתו הנאמן סגאנרל מגלם דביר בנדק, שמעניק לדמות מין פרגמטיות טפלונית (וד"ש לכל יועצי התדמית והתקשורת, ראשי הסגלים והלשכות בני ימינו). בנדק עושה את שלו במיומנות המתבקשת מהתפקיד, אבל הוא בהגדרה סייד-קיק, נהג בוס ולא הבוס. וכשהבוס עצמו איננו עוצמתי ומכוון מטרה , גם נהג בוס מיומן לא יצליח לקחת אותו למקום הנכון.
שורה תחתונה:
בקסמיו של דון ז'ואן הזה בהחלט אפשר לעמוד. נחכה לדמידוב בתפקיד אחר.
"דון ז'ואן", תיאטרון גשר. מאת: מולייר. תרגום: רועי חן; עיבוד, בימוי ועריכה מוזיקלית: אלכסנדר מורפוב; תפאורה: אלכסנדר אורלוב; תלבושות: מיכאל קרמנקו; תאורה: אלכסנדר סיקירין; סייף: אוהד בלוה/ דמיטרי אוסמולובסקי. משתתפים: ישראל דמידוב, דביר בנדק, יבגני טרלצקי, נטע שפיגלמן, אלונה איב, יובל ינאי, יעל טוקר, לוסי דובינצ'יק, נורה פישר, הנרי דוד, רומן גרשקוביץ', ציון אשכנזי, אורי יניב, גור קורן. משך ההצגה: שעתיים, לא כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: קר עד העצם

ביקורת ספר: ההודאה

אופרה: ליידי מקבת ממצנסק

ביקורת תיאטרון: המסיבה של אביגיל

ביקורת קולנוע: אומץ אמיתי

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות