ביקורת תיאטרון: האישה מן הים

אלידה היא האישה מן הים, אשת רופא המבוגר ממנה בשנים רבות, אישה שקרובה יותר בגילה - אך לא ברוחה - לבנותיו, האישה האהובה שאהבתה נתונה לים, ביותר ממובן אחד. אלידה היא מחוז הכיסופים, החלומות, המאוויים והתקוות. אלידה היא היפהפייה הבלתי מושגת, האהבה הגדולה מכול. אלידה היא האישה הנקרעת בין הרצוי למצוי, בין המציאות לבין הפנטזיה, בין המחויבות לבין המאוויים, בין הרצון לספק את הנשמה ואת התאווה לבין הרצון לעשות את הדבר הנכון. אלידה היא אישה שממגנטת אחרים, אישה שקורנת מסתורין וצופנת סוד, סוד שעם השנים מעיק יותר ויותר על חייה, על יחסיה עם קרוביה, על נישואיה. בין פיורדים נורווגיים צוננים מיקם איבסן את גיבוריו הנאבקים על זכותם לאהוב ועל זכותם לזכות באהבה: רופא מבוגר הנקרע בין אהבתו הגדולה לאשתו השנייה הצעירה והיפהפייה לבין בנותיו המתבגרות-בוגרות שכמהות למגע אמהי וחולמות על עתיד, אהבה ורומנטיקה משל עצמן. הוא מוכן לספוג כל דבר כמעט, לעשות כל דבר, אפילו לזמן לביתו גבר מעברה של אשתו, בתקווה לתקן, לשפר, להקים לתחייה יחסים שגוועים. הגורל, כתמיד, מתעתע, מתפרע, גם בשקט הנורווגי המקפיא. צעיר שמתערב ומבלבל את היוצרות, זר מסתורי שמגיח מן הים ומעורר סערה גדולה. איבסן כתב בווירטואוזיות פיוטית מחזה טעון ומורכב הגועש בזרמים אנושיים שמפעפעים מתחת לפני השטח, מתחת לכל מילה, מעבר, מרווח ושתיקה. בגרסה הנוכחית של תיאטרון תמונע, המועלית במסגרת מה שמוגדר "העונה הנורווגית", זכה הטקסט המקורי לטיפול רב-שלבי רב-שותפים: תרגום, נוסח הצגה ונוסח הצגה ודרמטורגיה שעליהם חתומים שלושה. אינני יודעת מה בדיוק מסתתר מאחורי החלוקה הזו, אבל לטעמי התוצאה לא יצאה נשכרת במיוחד מכל השפע הזה.


כן, השפה ברורה, המילים שנאמרות מובנות, אבל משהו במסר משובש, לוקה בחסר, כאילו עוקר מעיקרו, מליבתו, מתמציתו. ואולי החוליה החלשה באמת היא החיבור בין הטקסט לדמויות, הבימוי של שלומי ליברמן, שאיכשהו מותיר את כל המטען העצום הזה חלול ולא באמת מרגש או מהפנט. כן, יעל אבקסיס נראית כמו האישה החלומית המדהימה, אבל במקרה הזה לא די במראה בלבד. היא מתנהלת על הבמה במין מוכניות כמעט רובוטית, ודומה שמטען הכיסופים, החלומות, הסודות והתקוות שמועמסים על דמותה גדולים על מידותיה. ככלל, כמעט כל השחקנים מנהלים את הדיאלוגים ביניהם בקצב מקוטע-מזורז, כמעט נכנסים במכוון זה לדברי זה, בין אם צריך או לא צריך, בין אם הבהילות המובלעת הזו משרתת נכונה את הדברים או לא. לעיתים יש כמעט תחושה שהבימאי לימד את כולם תרגיל אחד אחיד, שנכפה על כולם, וזה חבל, כי רוב הזמן זה פוגם בקשב, מסיט את תשומת הלב מהתוכן הגלוי והסמוי אל המניירה - המיותרת ברובה. למיכאל כורש כבעל הנאבק על נישואיו, על אהבתו, על בנותיו ועל שפיותו, יש כמה רגעים קטנים ומכמירים, אבל גם הוא אינו מצליח לרגש או לגעת באמת. אייל שכטר כזר המסתורי מרשים בחיצוניותו, כמו אבקסיס, אבל נעדר גם הוא את אותן איכויות, אותו ה"משהו" שישכנע את הצופים מאין נובע אותו כוח השפעה עצום שיש לו על אלידה, וכפועל יוצא מכך על כל האחרים. יש משהו מנוכר וקר, ולא במובן הנורווגי, בהפקה הזו של תמונע. סוג של חיוורון כללי השורר בכול, משהו שמרחיק ומנתק את הכול מעולם הרגש, שבו אמור המחזה לגעת, לצרוב, להיחרט. התחושה העיקרית שמעוררת ההצגה היא של החמצה, וזה חבל, בעיקר נוכח המאמץ הראוי לשבח של התיאטרון להעלות מחזה מאגף יצירות המופת והקלאסיקות, להתמודד עם יצירה שאמנם אינה קלה לעיכול, אך מכילה אבות מזון תרבותיים חשובים והכרחיים.
שורה תחתונה:
הפקה חיוורת שלא מצליחה להתמודד כראוי עם עוצמות המחזה.
"האישה מן הים", תיאטרון תמונע. מאת: הנריק איבסן; תרגום: גד קינר; נוסח הצגה ובימוי: שלומי ליברמן; נוסח הצגה ודרמטורגיה: לילך דקל אבנרי; תפאורה: אבי שכוי; תלבושות: אפרת ערבות; תאורה: תמר אור; מוזיקה: רן בנגו; וידאו: רועי שלם. משתתפים: יעל אבקסיס, ג'יל בן דוד, מיכאל כורש, עירית נתן-בנדק, גיא סלמן, יוסי רחמני, אייל שכטר, צחית שפרן. משך ההצגה: שעה וחצי, ללא הפסקה

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: הכלבים בריגה

ביקורת תיאטרון: מסיבת יום הולדת

השולחן: עבודת כיתה

ביקורת ספר: וודקה ולחם

ביקורת ספר: לנצח את מלאך המוות

ביקורת תיאטרון: נפגעי חרדה