ביקורת תיאטרון: הבדלה

שמואל הספרי המחזאי מחזיר אותנו לתקופה מכריעה בתולדות הישראליות, זו שבאה מיד אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, וממקם בה מפגש-התנגשות בין שתי משפחות ושני עולמות, כשבנה של האחת ובתה של האחרת מודיעים על כוונתם להינשא. שמואל הספרי הבמאי מעלה לזירת הקרב התרבותי-אישי שיצר שישה שחקנים, שלהם התאים היטב את תפקידיהם. הספרי המחזאי דוחס למחזה - גם הפעם, כמו בטרילוגיית "קידוש", "חמץ" ו"שבעה" - שלל נושאים טעונים שאותם הוא עוטף בשפע שורות מחץ מצחיקות ושנונות, כמו תרופה מרה האורבת בסירופ מתוק. הספרי הבמאי יודע להפיק משחקניו את היכולת להצחיק, לשרטט קריקטורות אנושיות ובה-בעת גם לרגש, לגעת ולהעכיר את שלוות הצופה המשועשע. בימי האופוריה וכל-הכבוד-לצה"ל נדרשים שרה ונתן לבבי, זוג ניצולי שואה מחולון, להתמודד עם תפנית לא צפויה ולא ממש רצויה לטעמם בחיי בנם בבת-עינם העתודאי, שמודיע לפתע על אהבתו ועל כוונתו להינשא לבחורה שעל קיומה כלל לא ידעו, בת למשפחת חבויניק, משפחה ירושלמית ותיקה בארץ ועשירה. מצד אחד, ניצולי שואה נטולי שורשים ומשפחה, הוא איש עקרונות נוקשה (מסרב לקבל את השילומים מגרמניה) ושכיר, ושניהם מעריצי הישראליות התמה. מצד שני, משפחה גדולה, רבת שורשים, ענפים ואמצעים, עם אב משפחה דומיננטי שהוא בעל מפעל המנהל את עסקיו בדרכים ערמומיות-אפרפרות, קומבינאטור תחמן שהחוק אינו ממש נר לרגליו ומה שמדריך אותו בהתנהלותו בחיים זו השורה התחתונה - בכסף, לא בספר.


החתן המיועד נשאב מוקסם לעולמו המעוות של החותן לעתיד. הוריו המודאגים נכשלים בניסיונם לשדל אותו להמשיך בלימודיו ולדחות את החתונה. אם הכלה רק רוצה לקדם ולקיים כל דבר כמנהגי סביבתה. לתוך כל זה יוצק הספרי גם את יחס החברה הישראלית לניצולי השואה, את הסדקים שהחלו לצוץ בין דימוי המדינה המתחדשת הצעירה ומלאת הערכים לבין מציאות רבת שחיתויות, תרמיות והערצה עיוורת לכסף, דילמות של הלשנה ויושר, צדק וצדקנות, אהבה בין הורים וילדים ובין בני זוג, הישראליות שכה השתנתה אז, יחסי גברים-נשים ועוד עניינים, קטנים וגדולים, שכולם משרטטים את ההבדלים שנוצרו אז בחברה הישראלית וממשיכים להשפיע עלינו גם היום. ענת וקסמן וגיל פרנק (שכבר הופכים לזוג בימתי קבוע - יונה אליאן וששון גבאי, מאחוריכם) כזוג ניצולי השואה, מצליחים לשאת את המשא הכבד המוטל על דמויותיהם, לצמרר ולהצחיק בדואט מתוזמר היטב ביניהם. וקסמן בשפת גוף רווית ג'סטות קטנות (המגע בשיער, ניד הסנטר) ופרנק בשפת גוף לאה, שכל כולה זועקת את כובד משא החיים (והמוות) שעל כתפיו, משכנעים ומרשימים וכה שונים ממרתה וג'ורג' המופלאים שלהם ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף", שהם משחקים על אותה במה, עד שכמעט קשה לזהות בהם את אותם שניים - וזו עוד הוכחה לרבגוניותם ולכישרונם של השחקנים הללו.


מוטי כץ, כאבי הכלה הנכלולי והרברבן, נדרש להרבה החצנה קולנית וקומית, אבל מצליח בתוך כל זה גם לשדר אנושיות נבוכה. גילת אנקורי לצדו חוזרת לעוד דמות של אישה קטנה וטיפשה, שמטבעה היא דמות של צחוקים ושק חבטות לבדיחות, אבל גם היא מעניקה לה ערך מוסף של אנושיות ואותנטיות. שני הצעירים שבחבורה, דן שפירא וליאת הר-לב, עושים את שלהם היטב, אבל זה לא כוחות: הם אולי הזוג הצעיר, אבל החתונה איננה באמת העניין שלהם, אלא של ההורים - וגם בשיקוף המציאות הזו, המחזאי נאמן מאוד למציאות דאז. גם הפעם, כמו במחזות קודמים של הספרי, יש פה ושם קצת גודש מיותר בעלילה (למה נחוץ עניין האקס המיתולוגי של הכלה?), אבל הוא באמת קטן ושולי מול העיקר בהצגה. הספרי מוכיח שוב שהוא יודע לכתוב את הישראליות שלנו, להיות סוג של היסטוריון חיינו בזמן החדש, לגעת בפצעים שלנו, לחשוף חולשות וכיעור, ולעשות את כל זה בהומור, בשנינות וגם באהבה.
שורה תחתונה:
תסתכלו עליהם ותראו אותנו, מודל 67-68. כך היינו.
"הבדלה", התיאטרון הקאמרי, מאת שמואל הספרי ובבימויו. תפאורה: דרור הרנזון; תלבושות: אורנה סמורגונסקי; מוזיקה: אלדד לידור; תאורה: קרן גרנק. משתתפים: ענת וקסמן, גיל פרנק, דן שפירא, גילת אנקורי, מוטי כץ, ליאת הר-לב. משך ההצגה: כשעתיים ו-15 דקות כולל הפסקה

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: מי מפחד מווירג'יניה וולף

ביקורת טלוויזיה: שירות חדרים

ביקורת תיאטרון: הזוג המוזר

ביקורת קולנוע: חייה הפרטיים של פיפה לי

ביקורת ספר: ואז השחיר הירח

ביקורת קולנוע: חטיפת הרכבת התחתית 3 2 1