ביקורת תיאטרון: הבנאליות של האהבה

סביון ליברכט, סופרת ומחזאית מוצלחת ומצליחה, בחרה להציב הפעם את עלילת המחזה שלה על בסיס עובדות היסטוריות: סיפור הקשר המורכב וארוך השנים בין שני אינטלקטואלים בולטים של המאה העשרים, חנה ארדנט היהודייה ומרטין היידגר הגרמני, חבר המפלגה הנאצית. מדובר במה שהחל כרומן אהבה בין פרופסור נשוי ואב לבנים לבין תלמידתו הצעירה והמבריקה בגרמניה של שנות העשרים של המאה ה-20. רומן שנמשך ארבע שנים וניגף, למרות שלא תם באמת, מול פני המציאות - זו האישית, שלא השתנתה די, וזו הכללית, הפוליטית, שהשתנתה הרבה יותר מדי, והציבה את הנאהבים משני עברי מתרס מחשבתי. הוא נותר נשוי לאשתו ומונה בהמשך לרקטור אוניברסיטת פרייבורג, שבה הנהיג את מועל היד אחרי שהצטרף למפלגה הנאצית. אחרי המלחמה הורחק מההוראה לחמש שנים, אך מעולם לא גינה את המפלגה הנאצית ולא הביע חרטה על מעשיו. היא נישאה לאחר, נעצרה בידי הגסטפו, נמלטה מגרמניה, שהתה שנים אחדות בפריז, התגרשה, נישאה בשנית לקומוניסט גרמני גולה, היגרה איתו לארצות הברית ותפסה מקום מרכזי בחוגי האקדמיה שם ובעולם. את ישראל ואת העולם היהודי הסעירה בעקבות הסיקור, והספר שכתבה, על משפט אייכמן, "אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע". מכאן שואב גם שם המחזה, "הבנאליות של האהבה".


במחזה, שנע בין העבר להווה של שנות השבעים של המאה העשרים, מעמתת ליברכט בין המוחות המבריקים לאנשים שהם ולמעשיהם. כמו שמעירה דמותה של חנה במחזה - הציטוט לא מדויק - על המשותף לסטודנטית מבריקה וסטודנטית מטומטמת: שתיהן יכולות להתנהג בטיפשות. האהבה משבשת את הגיונם של שני הגאונים הנמשכים-נרתעים. האהבה זה לזו, אבל גם האהבה לרעיון, לאידיאה. המחזה מתכתב קצת, אולי לא במכוון ובכל זאת באופן מעניין, עם מחזהו של הלל מיטלפונקט "אנדה" שעוסק במניפולציות - דמיוניות אמנם, אך בהחלט מתקבלות על הדעת - שנעשו בידי הממסד במשפט אייכמן, ועם "נער קריאה" של ברנהרד שלינק, שהגיע למסכים באחרונה גם כסרט. ליברכט עושה עבודה טובה כששמה בפי לאורה ריבלין המצוינת הסברים והבהרות לרעיונות ולעמדות שהביעה ארדנט, ושקוממו בשעתן רבים, ובהן ההסבר שלה למשמעות הביטוי "הבנאליות של הרוע" המתייחס ל"נורמליות של המפלצות". זה חשוב ומעניין, וליברכט מצליחה לתרגם קונפליקטים אקדמיים שכלתניים לשפה בהירה, נגישה לכל. אבל בתוך כל זה, בתוך מה שהוא בראשיתו סיפור אהבה שמתעוות, חסר לי הרובד הרגשי. כן, ריבלין, כאמור, מצוינת, וגם קוטלר - שכמעט מבהיל לעתים בפיזיות היטלראית - מדויק ומשכנע כגבר המרוכז בעצמו, אדם בעל כישורים אינטלקטואליים יוצאי דופן אך נעדר כל כישורי אנוש, והסצנה המשותפת לשניהם במפגש היחיד ביניהם אחרי 17 שנות נתק ומלחמת העולם השנייה, מרשימה ביותר. ובכל זאת, בשום שלב במחזה לא אחזה בי התרגשות מהלב, לא חשתי חמלה שבאה מהקישקעס או לחץ על בלוטת הדמעות. אולי זו הבנאליות שבי, אבל משהו בסיסי חסר לי כאן. בדיאלוג המתמשך בין שני הגיבורים השכל אמנם גבר על הרגש, אבל הרגש כל הזמן המשיך להשפיע. נוכחותו חסרה לי במחזה.
שורה תחתונה:
אהבה כחוויה אינטלקטואלית.
"הבנאליות של האהבה", תיאטרון בית ליסין. מאת: סביון ליברכט; משתתפים: לאורה ריבלין, עודד קוטלר, מיכל שטמלר, קובי ליבנה; בימוי: אבישי מילשטיין

עוד על תרבות:

ביקורת קולנוע: נער קריאה

ביקורת טלוויזיה: כסף, דארלינג

ביקורת טלוויזיה: ג'יימי אוליבר טוויסט

ביקורת תיאטרון. אוגוסט: מחוז אוסייג'

אירועי תרבות מומלצים