ביקורת תיאטרון: הלילה השנים עשר

"הלילה השנים עשר" היא קומדיה של טעויות, החלפת זהויות, שטויות ואהבות, שכתב וויליאם שייקספיר ב-1602. היא עלתה לראשונה במסגרת חגיגות הלילה השנים עשר - החג הנוצרי המסמל את סופם של החגים הנוצריים של חג המולד וראש השנה, ומאז זכה המחזה לאינספור הפקות, עיבודים, הצגות ותרגומים. בעברית זו ההפקה השביעית במספר שעולה, (שוב) בנוסח עברי של אהוד מנור, בתיאטרון החאן, בבימוי אודי בן משה (קדמו לה: הפקת הבימה ב-1930, בתרגום ובעיבוד של שאול טשרניחובסקי; בתרגום טשרניחובסקי וקלמן בנימיני ב-1957 בתיאטרון מסך בירושלים; ב-1959, בהפקת הקאמרי בתרגום רפאל אליעז; ב-1989 בתיאטרון לילדים ולנוער בנוסח עברי של אהוד מנור; ב-1997 שוב בתרגום של מנור בתיאטרון הקאמרי; בתרגום של דורי פרנס בתיאטרון גשר ב-2008). יתרונו של תיאטרון החאן הוא שמדובר בתיאטרון שבו מתקיימת באמת עבודת אנסמבל של להקת התיאטרון הקבועה. אודי בן משה, במאי הבית של התיאטרון ובמאי עטור פרסים בכלל על עבודותיו בתיאטרונים שונים, היטיב לנצל את העובדה הזו בעבודה על הקומדיה השייקספירית, המספרת על זוג תאומים, בחור ובחורה, הנוחתים בשוך סערה, בנפרד, על חופי איליריה, כשכל אחד מהם משוכנע כי תאומו טבע בים. היא, ויולה, מתחפשת לגבר, סזאריו, ומתפקדת כמשרת של דוכס איליריה אורסינו, המאוהב באוליביה, רוזנת עשירה, שלה סוכן בית ומשרתת קשקשנים, דוד טפיל, תחמן ושתיין ומחזר טיפש, סר אנדרו. אלא שאוליביה היפהפייה מתאהבת דווקא במשרת הנערי של אורסינו, שהוא בכלל נערה, שמאוהבת באדונה, שלא מודע לזהותה האמיתית. המשרתת והדוד, בגיבוי המחזר הטיפש, מתעללים בסוכן הבית הנפוח והמלא בעצמו, המאוהב בגבירתו. אוליביה מתחתנת בחשאי עם המשרת, שאינו המשרת - שהוא בכלל בחורה ? אלא אחיה התאום, שהגיע ללא ידיעתה. הסוף, כמובן, טוב. בן משה הצליח להפוך את הקלאסיקה השייקספירית לקומדיה קלילה ומלבבת, נגישה ודוברת עברית עשירה, מענגת ומובנת של אהוד מנור ז"ל, קומדיה משעשעת וחיננית שמצליחה להיות כזו מבלי להתכחש לשורשיה השייקספיריים המכובדים-איכותיים. הפרשנות של בן משה מכירה ומדגישה את האופי הקומי ורובד המשקל הקל של העלילה (תניחו רגע לפרשנויות חברתיות מעמיקות על מו?ב?יליו?ת חברתית, מעמד האישה, מלחמת המינים וכל היתר), ומודעת היטב לכך שקומדיה היא אמנות, ממש לא ז'אנר נחות, מטופש או בהכרח וולגרי.


בהפקה הזו יש למי שהם לכאורה שחקני המשנה במחזה תפקיד מרכזי ביצירת האווירה המשעשעת-משועשעת ובהלך הרוח הכללי המחויך. פסטה השוטה, בגילומו המעולה של יהויכין פרידלנדר, הוא האידיוט לכאורה שהוא כמובן הכי חכם בסביבה; הדוד השתיין סר טובי, שאותו מגלם בעליצות חיננית ארז שפריר, המשרתת העסיסית מריה בגילומה של עירית פשטן שיוצקת בה אנושיות מדויקת; סוכן הבית מאלווליו של ניר רון, שמגלם פוץ אולטימטיבי, וסר אנדרו בגילומו של לירון ברנס, שמצליח ליצור בחן רב את התשובה הגברית לבלונדינית המטומטמת, אם תרצו - קריקטורה על נושא היפיוף הטמבל. דווקא הם, שחקני המשנה בעלילה שציריה המרכזיים הם התאומים האבודים זה לזה והאוהבים המבולבלים-מתבלבלים, דומיננטיים בהפקה שבה הטון והאווירה הכללית השורים על המחזה הם של רוח שטות ושעשוע, במובן החיובי של ההגדרה. שמרית לוסטיג כאוליביה יפה כתמיד, משדרת ביצ'יו?ת יהירה והגזמה מכוונת, מה שהולם את המתרחש על הבמה, שבו כמו מוסכם על הכול מבלי שדבר ייאמר במפורש שכל זה קצת מופרך מיסודו, אבל ממש לא יפריע להנאה. נילי רוגל, הנושאת על כתפיה הצנומות את עיקר המשא בסיפור המרכזי של ויולה/סזאריו היא בעיקר נעימה ונערית, אם כי לא כל כך משכנעת כאישה מאוהבת (או מיוסרת, מאובדן אחיה התאום). ויטלי פרידלנד כאחיה התאום סבסטיאן, משדר גם הוא נעריות שברירית שכזו, וקשה לזהות בו גבר מתאהב או מושא אהבה של אישה בשלה. סיפור האהבות המוטעות-תועות וסוערות הוא אמנם החוליה החלשה בהפקה הזו, קשה לחוש בהן או להשתכנע מהן, אבל מצד שני, כיוון שנדמה כי הבמאי בחר מראש בפרשנות שונה ובמתן דגשים אחרים שהתגבשו להפקה מהוקצעת ומחויכת, לטעמי זה לא ממש מפריע. שורה תחתונה: שייקספיר משעשע, איכותי, קליל וחינני. להשיג בחאן הירושלמי.
"הלילה השנים עשר" מאת וויליאם שייקספיר. תרגום: אהוד מנור; בימוי: אודי בן משה; תפאורה: מיקי בן כנען; תלבושות: פולינה אדמוב; מוזיקה: יוסף ברדנשווילי; תאורה: רוני כהן. משתתפים: יהויכין פרידלנדר, נילי רוגל, עירית פשטן, ארז שפריר, לירון ברנס, ניר רון, שימרית לוסטיג אריאל וולף, איתי זבולון, ויטלי פרידלנד. משך ההצגה: כשעה ו-55 דקות, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: ארוחות אמצע אוגוסט

ביקורת ספר: הנוסע הסמוי

ביקורת תיאטרון: דון ז'ואן

ביקורת קולנוע: קר עד העצם

ביקורת ספר: ההודאה

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות