ביקורת תיאטרון: המאהב

חמישים שנה חלפו מאז כתב המחזאי הבריטי הרולד פינטר את "המאהב", מחזה בן מערכה אחת, הבוחן את זוגיותם של בעל ואישה. חמישים שנה והכול - החל בשאלות ובתהיות וכלה בהיעדר תשובות מוחלטות - רלוונטי, נוגע, אותנטי, משעשע, שנון, מעורר הזדהות ומחשבה, כאילו כלום לא השתנה. ובמובן מסוים באמת דבר לא השתנה: למוסד הנישואים, על כל חוליו ופגמיו, טרם נמצא תחליף, עדיין לא טוב היות האדם לבדו וזוגיות היא עדיין מערכת היחסים המבוקשת והמועדפת בחברה האנושית המערבית. ריצ'רד ושרה, המתגוששים באלגנטיות ובתחכום פינטריים, הם הדוגמה, ההוכחה והמראה: תסתכלו עליהם ותראו שיקוף מציאות של זוגיות מוכרת בהרבה מובנים והיבטים, גם אם בדרך כלל זה מינוס הברק הלשוני של פינטר. פינטר הוא מחזאי חכם, מרובד וייחודי בסגנונו. לצמד גיבורי מחזהו, ריצ'רד ושרה, יש לא רק גינוני דיבור של זוג בורגני-אינטלקטואלי-משכיל, הדיאלוגים ביניהם הם מין מחול של מילים - כולל קפיצות, סחרורים, פירואטים והטיות גו לא צפויות. משפטים נתלים באוויר ביניהם, הם רומזים ולא אומרים, הם שותקים ומשתיקים. הם מדברים במילים מוכרות, אבל יש להם שפה ייחודית משלהם (גם בתרגום לעברית של שמעון לוי, שגם ביים), שבה השתיקות בין המילים והרווחים בין המשפטים הם חלק מהשיחה, מהמסר. וזה משעשע לפעמים או שנון, סתום או מסתורי, מעצבן או רב משמעי, ובכל מקרה ותמיד - מאתגר. השפה הזו, לפני שהיא אנגלית, עברית או כל שפה אחרת, היא בעיקר פינטרית (ומזכירה בכך קצת את המאמטית במחזותיו של דיוויד מאמט). הפינטרית של "המאהב" דורשת קשב וריכוז הן מצמד השחקנים שנדרשים ללהטט זה מול זה, אבל לא פחות - ואולי במובן מסוים אפילו יותר - מהקהל. ואת זה כדאי לדעת מראש, בין היתר בגלל שצמד השחקנים שהיו במידה רבה הכוח המניע שהביא להעלאת ההפקה הם שניים שכל אחד לחוד ובוודאי שניהם ביחד מושכי קהל גדולים מהזן הפופולרי: קרן מור ומנשה נוי. היא שחקנית הקאמרי עשרים שנה, שחוזרת כאן לתיאטרון אחרי הפוגה בת כשנה לטובת טלוויזיה וקולנוע, הוא שחקן שמזוהה בעיקר עם טלוויזיה וקולנוע וממעט להופיע בתיאטרון, ולשניהם ביחד זהו שיתוף פעולה בימתי ראשון.


שרה של מור וריצ'רד של נוי הם זוג בריטי שנשוי כעשר שנים, צמד בורגנים מהוגנים ונינוחים בחייהם. אלא שבדקות הראשונות של המחזה מתברר שהם לא ממש לבד בזוגיות השלווה שלהם: לשרה יש מאהב שמגיע למפגשים קבועים איתה, וריצ'רד מודע לו ויודע עליו. בהמשך גם שרה תיאלץ להתמודד עם צלה של אישה אחרת, "הזונה" שמסעירה את חושיו של ריצ'רד. ואט-אט, במתינות מבלבלת-מבהירה, מתברר שהמאהב הוא בעצם ריצ'רד, שמדובר במשחק תפקידים בין בני זוג שבחרו לעורר ולהסעיר מחדש את מערכת יחסיהם בדרך זו, אלא שלריצ'רד נמאס בשלב מסוים מהמשחק והוא מבקש לסיימו. העניין הוא ששרה מסרבת לוותר על הפנטזיה. המאבק ביניהם נע בין ההזוי והבדוי לאמיתי והמוחשי, ההתגוששות הקלה-מלטפת נהפכת לקרב-רב מכאיב שמאיים בהרסניות. רגע לפני שהכול נחרב הם מסיימים את המלחמה, שבה שניהם הפסידו ושניהם ניצחו. או שלא. מור ונוי הם שחקנים מצוינים ובוודאי גם ערים היטב למרחב שבו הם פועלים. לכן יש להניח שברור להם כי לאולם קפה תיאטרון הקאמרי שבו מועלית ההצגה מגיעים לא מעט צופים שבאו לראות את מור ונוי יותר משבאו לראות פינטר או דרמה על נישואים. והם - אינם מתאמצים בכוח להסיט את תשומת הלב מעצמם, זה קורה מעצמו, בתוך חמש דקות בערך של דו-שיח מלוטש-מתעתע, שמתוכו מופיעים שרה וריצ'רד. ואם ממור, שכבר עשתה בתיאטרון תפקידים דרמטיים מרשימים, לא ציפיתי לפחות, נוי (שאותו טרם ראיתי על במה בתפקיד כזה) הפתיע לטובה ביכולת הבימתית שלו, שמתברר כי אינה נופלת מזו הקולנועית (או הטלוויזיונית).
שורה תחתונה:
זוגיות תחת מיקרוסקופ מתוחכם - רק למי שיודעים להשתמש כהלכה.
"המאהב", התיאטרון הקאמרי. מאת: הרולד פינטר. תרגום ובימוי: שמעון לוי; דרמטורגיה: יעל זרחי-לבוא; תפאורה ואביזרים: דניאל זרחי, ינטין רוזנברך, לי לוי; תלבושות: תמר פרימק; תאורה: שמואל אטמזגי. משתתפים: קרן מור, מנשה נוי. משך ההצגה: כשעה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: עלילת הנישואים

ספר חדש: חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים

ביקורת תיאטרון: הילכו שניים יחדיו

ביקורת קולנוע: העולם מצחיק

ביקורת תיאטרון: ריצ'רד השני, ריצ'רד השלישי

ביקורת תיאטרון: פרימה דונה

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות