ביקורת תיאטרון: הנסיכה האמריקאית

נסים אלוני כתב קלאסיקה ישראלית. "הנסיכה האמריקאית", המחזה שכתב לפני יותר מ-40 שנה, היה בשעתו, ונותר גם היום, אגדה תיאטרונית מלאה פיוט ורלוונטיות למציאות העכשווית, יצירת תיאטרון שמאתגרת לא רק את עושי המעשה התיאטרוני, אלא גם את קהל הצופים. גיבורי המחזה, מלך ובנו, עדיין גולים ממדינה לא קיימת למדינה דרום אמריקנית דמיונית, החקירה המשטרתית שבאמצעותה נפרסת העלילה מזכירה בהתנהלותה בעיקר קרעי חלום וזיכרון, והשפה שבפי הדמויות אינה שפת דיבור רגילה, אלא שפה פיוטית, ייחודית, רבת רמות ומשמעויות. ובכל זאת - זה עכשווי ורלוונטי, כי זה עוסק באותם דברים שמעסיקים אותנו תמיד: יחסים במשפחה, יחסי הורים ובנים, אהבה ומשמעותה, כבוד אישי, הפלסטיקיו?ת של החיים המודרניים, הזיוף והניכור ההוליוודיים, בצע כסף והשחתה אישית, המרדף אחרי דקות התהילה, וכן הלאה. המלך בוניפאציוס ויקטור-פליקס, היום פליקס ואן שוואנק, ובנו, נסיך הכתר פרדיננד, היום פרדי, חיים בגלות בארץ דרום אמריקנית. המלך מלמד צרפתית לפרנסתו ומתנחם בביקורים קבועים אצל זונה המזכירה לו את רעייתו המנוחה האהובה. אל המלך הגולה פונה ממרחקים דמות עלומה, נסיכה אמריקאית, שתמורת סכום חודשי קבוע מבקשת ממנו להקליט את זיכרונותיו. בהמשך מבקשת הנסיכה להשתמש בזיכרונות המוקלטים כבסיס לסרט על חייו, ולשם כך שולחת למשימה במאי נודע, שכבר עשה שלושה סרטים כושלים על מלכים אחרים. המלך, שרואה כי אין כמעט קשר בין סיפור חייו לסיפור הסרט, מסרב להשתתף בו. בנו פרדי, שרואה בסרט הזדמנות להתקדם בחיים, דווקא מסכים להשתתף בסרט בתפקיד עצמו וגם בתפקיד אביו בצעירותו. את המלך בבגרותו נשכר לגלם שחקן הוליוודי אנונימי שלובש ופושט זהויות לפי דרישות התפקיד. אלא שהנסיכה דורשת כי בסצנת הסיום של הסרט, שבה נרצח המלך, ישתתף המלך האמיתי, וכאן מסתבכים העניינים ומולידים את חקירת המשטרה, שהיא הציר שלאורכו נפרס סיפור המחזה.


הבמה מינימליסטית. כיסא המלכות וכיסא הנחקרים ניצבים זה מול זה כמו האב והבן, שני כוחות קרובים ומנוגדים, האחד נזהר לשמר את העבר, האחר מוכן לעוות אותו כדי לפרוץ קדימה אל העתיד. הרבה תת זרמים יש כאן, קולות, והדים ליצירות אחרות, לתחומים נוספים, למטענים תרבותיים משותפים. הקהל כאמור, מתבקש להתאמץ. הוא נדרש לא רק לספוג את ההתרחשויות שעל הבמה ולהקשיב לטקסטים המורכבים והיפים, אלא ללכת הלאה אל מחוזות אחרים ונוספים במחשבות, באסוציאציות, בהקשרים. שפתו הייחודית של אלוני (בדומה לזו של חנוך לוין) כמעט מבקשת לקרוא את המחזה מהכתב, לא רק לשמוע אותו מפי השחקנים. מדובר בסוג של שירה - החיבורים הייחודיים, צירופי המילים, הביטויים, חיתוכם והקשרם, שמחוללים קסם מילולי-פיוטי הראוי לשהות נוספת. הנה, למשל, קטע מדברי המלך לבנו, בתגובה לרעיון לעשות סרט על חייו: "אתה, עצמי ובשרי, דורש את חתימת ידי על החוזה הזה המעניק... את הזכות לייצר ממני מלך משומר בגלילי צלולואיד, פודינג רויאל לטעמן של עובדות סוציאליות?" אריה צ'רנר מגלם את המלך ואת השחקן המגלם את המלך. כמלך הוא מלא עוצמה של אדם שהחיים הביסו אותו אבל נפשו אינה נכנעת, אדם פגוע, פגיע וחזק. כשחקן הזיקיתי, שמוכן לעטות - באדיבות ניתוחים פלסטיים - כל דמות ופנים, הוא פשוט נפלא. כל מילה של טקסט דוקרני שיוצאת מפיו, כל ג'סטה והעוויה, משכנעים עד בהלה בזיופים של החיים. אודי רוטשילד עושה עבודה נאמנה כפרדי, הבן שמבקש לנצל הזדמנויות, להיחלץ ממשא חייו ולדהור על סוס-כאילו אל עבר אופק מדומה, שנראה לו הרבה יותר ורוד. הוא רהוט ומקרין ביטחון כבן שרוצה יותר מדי, שמסרב להביט אחורה, אבל לא באמת רואה את האמת שלפניו. לא ראיתי את ההפקה המקורית עם יוסי בנאי ואבנר חזקיהו (באותה עת בקושי ידעתי לבטא את המילה "תיאטרון", ו"הצגה" הייתה מה שאמרו לי לא לעשות כשסירבתי לאכול משהו). את תולדות אותה הפקה ומשתתפיה (כמו גם שתי אלה שעלו אחריה בהבימה ובהקאמרי) קראתי רק אחרי שצפיתי בהצגה. ובכל זאת, איכשהו, שמעתי את הד קולו של יוסי בנאי מבצבץ כרוח רפאים בין משפטיו של פרדי, בין "זאת אומרת" אחד ל"פינס-נז" שני. אולי זה החיבור שאינו בר ניתוק בין הטקסטים של אלוני להגשתם בחיתוך הסטקטו של בנאי, ואולי זו רק אני.
שורה תחתונה:
קלאסיקה ישראלית, פיוט תיאטרוני בביצוע מרשים.
"הנסיכה האמריקאית" מאת נסים אלוני, תיאטרון החאן. בימוי: אודי בן-משה, תפאורה: סבטלנה ברגר, תלבושות: עפרה קונפינו, מוזיקה: קרן פלס, תאורה: רוני כהן. משתתפים: אריה צ'רנר, אודי רוטשילד. קולות: יוסי עיני, ארז שפריר, יואב היימן. משך ההצגה: כשעה ושלושים דקות, ללא הפסקה

עוד על תרבות ובידור:

חיים אלכסנדר: 95 שנות מוזיקה

ביקורת ספר: אמן הסיפור הקצר

ביקורת תיאטרון: בראנז'ה

ביקורת ספר: איש מבוקש מאוד

ביקורת תיאטרון: הדוד וניה

ביקורת ספר: הדבר היה ככה