ביקורת תיאטרון: הקמצן

"הקמצן". צילומים: ז'ראר אלון 

"הקמצן", הקומדיה הידועה ביותר של מולייר, זכתה כבר ל-12 הפקות בעברית, וההפקה הנוכחית שעולה בתיאטרון הבימה היא ה-13. אילן רונן ביים הפעם, ואל שורת השחקנים בעלי-שם בתיאטרון הישראלי שגילמו בעבר את התפקיד הראשי של הרפגון (ביניהם מאיר מרגלית ורפאל קלצ'קין), מצטרף עכשיו יעקב כהן. גם התרגום - מרכיב חשוב מאוד - חדש הפעם, ובצדק הוא מוגדר "נוסח עברי" ולא תרגום, והוא של אלי ביז'אווי, מתרגם ומעבד מוכשר מאוד.

הסיפור הקלאסי נותר בעינו: הרפגון, אלמן בעל ממון אך קמצן עד מאוד, רוצה להשיא את בתו אליז לגבר עשיר ומבוגר שמוכן להתחתן איתה בלי נדוניה - רווח נקי. אלא שהעלמה הצעירה מאוהבת באחר, משרת ושמו ולר (שהוא בעצם בן אצילים שאיבד את משפחתו ואת כספו). זאת ועוד: הרפגון עצמו שם עין על מריאן, בחורה צעירה וענייה (גם זה לא בדיוק ככה), שעל כן תהיה מאוד חסכונית. גם בנו קלאנט התאהב בה בלי ידיעתו, והיא די התאהבה בו.

אבל יותר משהרפגון אוהב אישה, או את ילדיו, הוא אוהב את כספו, שהוא מקפיד להחביא בכל פעם מחדש במקום אחר. כשמתחוור לאוהבים הצעירים מה מתכנן להם האב, הם פוצחים בתכנוני נגד, שנועדו לסכל את שידוכיו האינטרסנטיים ולאפשר להם להתאחד כל אחד עם אהובה/אהובתו. ובקיצור - תככים, סודות, תרגילים והפתעות.

אדם לא מת סתם

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה

המאהב