ביקורת תיאטרון: השוטר אזולאי

העברתה של יצירת אמנות ממדיום אחד לאחר היא סוג של עבודת תרגום, שכן כל מדיום דובר שפה אמנותית אחרת, שונה וייחודית. המעבר הנפוץ, ולכן גם המוכר ביותר, הוא מספר לסרט. נסו רק להיזכר בכל הפעמים שבהן ראיתם סרט שהתבסס על ספר מוכר ואהוב והתגובה הייתה "הספר הרבה יותר טוב". פעמים רבות זה בגלל שעבודת התרגום של הספר לסרט לא הייתה טובה מספיק. ספר מדבר בשפה מילולית ואינו מוגבל באורכו, סרט מדבר בשפה ויזואלית תחומה באורכה. מעשה התרגום עצמו הוא סוג של אמנות, שכשהוא טוב הוא נפלא, וכשהוא כושל - כואב הלב על יצירה מוצלחת שהולכת לאיבוד בתרגום. יש כאמור מסלולי נדידה מוכרים ומקובלים, כמו זה שנע מהספרות לקולנוע ומהתיאטרון לקולנוע. היו גם הצלחות קולנועיות שלהן ניסו להעניק חיים אחרים וארוכים יותר כסדרות טלוויזיה ("מאש" או "ניקיטה", למשל) ובשנים האחרונות זכו גם לא מעט סרטים לעיבוד בימתי, מוצלח יותר או פחות. גם על הבמות הישראליות עלו עיבודים כאלה, שחלקם ( למשל "איש הגשם" או "תנאים של חיבה" בבית ליסין) היו בהחלט מוצלחים - בזכות ההתאמה בכתיבה, הבימוי והשחקנים שידעו להעניק להצגה קיום עצמאי ומובחן משלה, אשר כיבד הן את המקור והן את הבמה. ההפקה החדשה של הבימה ל"השוטר אזולאי" מאת אפרים קישון היא עיבוד לבמה של הסרט המצליח, המוצלח והכה מזוהה עם כוכבו, שייקה אופיר, האיש שבעצם יצר את הדמות שבעבורה כתב קישון את התסריט. אלא שמשהו מהותי השתבש כנראה בתהליך העיבוד, והאינטרפרטציה הבימתית לסרט שהיה מרגש ומצחיק, אנושי וכובש, היא דהויה, חסרת עומק וחן.


מהדרמה הקומית נשארה בעיקר קומדיה שדופה, שבחלקים רבים אפילו לא באמת מצחיקה. כן, הקהל צוחק - כשמכוניות זעירות המופעלות בשלט רחוק נעות על הבמה, כשגבי עמרני מתזז על הבמה בדמות "התימני" הצעיר בהרבה מגילו (ומהדמות השנייה שהוא מגלם) ומתחמן את אזולאי-מושונוב, כשמושונוב מחקה את צ'רלי צ'פלין ועוד כאלה גימיקים ושטיקים, שלא ממש קשורים או נובעים מעצם העניין. בתוכנייה מצוטטים אופיר וקישון המספרים על הדמות של אזולאי ויצירתו, ושניהם מדברים על הסיפור העצוב שיש בו ממדים ורגעים קומיים. בהפקה של הבימה אין באמת סיפור עצוב, אין כמעט סיפור - יש יותר טלא?י סיפור, שמסתמכים כנראה על הזיכרון הקולקטיבי של הקהל מהסרט. יש רגעים משעשעים (ראו לעיל), אבל יש גם יותר מדי רגעים מפוהקים, היוצרים תחושה של הצגה מיושנת, קצת כמו שאריות מזון שחוממו במיקרו, וטעמן תפל וצמיגי. אפילו הביצוע לשיר הנושא המקסים מהסרט "בלדה לשוטר", בסיום חלקה הראשון של ההצגה, חיוור ואנמי ומותיר בעיקר תחושה של החמצה. מבוכה - זו התחושה שעוררה בי ההפקה, אין לי דרך אחרת לומר זאת. וזה חבל, וכואב הלב על כל מי שכוונותיהם היו ודאי טובות כשביקשו להעביר לבמה את סיפורו של השוטר מכמיר הלב וטוב הלב, וזה מה שיצא.
שורה תחתונה:
מוטב להישאר עם השוטר אזולאי של שייקה אופיר, מודל 71'.
"השוטר אזולאי" מאת אפרים קישון, מחזה: דניאל לפין, תיאטרון הבימה. בימוי: מיכה לבינסון, תפאורה: נטע הקר, תלבושות: עפרה קונפינו, תאורה: פליס רוס, מוזיקה, עיבודים וניהול מוזיקלי: עידן סוכובולסקי, כוריאוגרפיה: צחי פטיש ודני רחום "שקטק". משתתפים: מוני מושונוב, גבי עמרני, דב רייזר/ אריה מוסקונה, פיני קדרון, רותי לנדאו, רוברט הניג, שלומי קוריאט, אלינור פלקסמן, שמוליק כהן ואחרים. משך ההצגה: שעתיים וחצי כולל הפסקה

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: אמת

ביקורת תיאטרון: לילה במאי

ביקורת ספר: על תקווה ואהבה

ביקורת תיאטרון: בראבו - שרים 90!

ביקורת קולנוע: סוריאה M