ביקורת תיאטרון: השחף

אנטון צ'כוב היה כותב גאוני. יותר ממאה שנים אחרי שכתב את מחזהו "השחף", גיבוריו, סבך הקשרים ביניהם וקורותיהם רלוונטיים כתמיד, הטקסטים מבריקים ושנונים, כמו פנינים הנשזרות זו לזו במחרוזת ארוכה, מענגת, מרשימה ויפהפייה. קחו למשל את המונולוג של טריגורין, הסופר הבינוני אך מצליח מאוד, על מהות עבודתו, תסכוליו האינסופיים והערכתו העצמית הנמוכה להפתיע. סופרים הם גנבי חיים, אמר לי פעם סופר מצליח. צ'כוב ניסח את זה הרבה יותר שנון, משעשע, ציני, צובט ומדויק עד הניואנס הדק ביותר של קנאת סופרים אנושית. "מה יכתבו על המצבה שלי?", תוהה טריגורין. "פה קבור טריגורין, סופר טוב - אבל לא כמו טרוגנייב..." "השחף" הוא מחזה רב רבדים, טעון, עשיר ועמוק. הוא דורש קשב ומעניק בתמורה חוויה מעשירה, מחכימה, מרחיבת נפש ומעוררת מחשבה. זהו מחזה שעוסק - בין השאר - באיזון (הלגמרי לא עדין לעתים) בין אמנות לחיים, במסע התבגרות ובצורך לגלות בגרות, ביחסים המורכבים בין הורים לילדים, ברדיפה חסרת מעצורים אחרי הצלחה, בסגידה לכסף ולמעמד. בתסבוכת טרגית-קומית של אהבות נכזבות, בהתנגשות - האמיתית והניזונה מתדמיות - בין בורגנות לבוהמה, במאבק הדורות בין צעירים ומבוגרים, בפערים שבין חלומות וטעויות וזיוף, במאבקי כוחות ומאבקי מוחות. זהו מחזה על אנושיות ועל בני אדם, על כל המורכבות, היופי, הגיחוך, הכיעור, העוצמה והחולשות שבהם. הכול מתחיל בבית האחוזה הכפרי של פיוטר סורין, פקיד ממשל בכיר בפנסיה שבריאותו לקויה, שאיתו גר גם בן אחותו קוסטיה, צעיר נלהב ששואף לשנות את פני התיאטרון בכתיבתו ובדרך גם להרשים את אמו השחקנית, שאותה הוא אוהב-שונא. קוסטיה מאוהב בנינה, בתו של בעל אחוזה סמוכה החולמת להיות שחקנית ועל כן מופיעה במחזהו, למרות שהיא סבורה שהמחזה בעייתי. ארקדינה, אמו של קוסטיה, באה לצפות ביצירתו של בנה יחד עם בן זוגה טריגורין, סופר ידוע ומצליח. עוד באים לצפות מנהל האחוזה שמראייב - הנוהה בסתר אחר ארקדינה - ואשתו פולינה, המאוהבת ברופא דורן, ידיד המשפחה הרווק המבוקש המטפל בכול, וכן בתם, מאשה, עלמה צעירה ודיכאונית המאוהבת בקוסטיה בעוד אחריה מחזר המורה העני סמיון.


קוסטיה סופג כישלון צורב. על הבמה ועם אהובתו, נינה, שמסונוורת לגמרי מטריגורין ומתאהבת בו. הוא נשבה בקסמי הנעורים שלה. ארקדינה מאיימת שחייה לא יהיו חיים בלעדיו. סורין רוצה את החיים שמעולם לא היו לו. מאשה רוצה את קוסטיה. אמה את הרופא. הרופא - את עצמאותו. וזה רק קצה פקעת התסבוכות וההסתבכויות של הנפשות הפועלות והמופעלות במחזה המורכב והנפלא הזה. בגרסה הנוכחית - השביעית המועלית בישראל - הוא זכה לנוסח עברי קולח של יוסף אל דרור, נוסח המקרב את המחזה לימינו ומדגיש את הרלוונטיות העזה שלו (למעט שימוש אחד וצורם בביטוי המעצבן והקלוקל בעברית מאונגלזת, "איך זה מרגיש..."). רמי הויברגר, המספר בתוכנייה כי הוקסם מצ'כוב עוד כשלמד בסטודיו של ניסן נתיב, העניק ליצירה את הפרשנות שלו כבמאי. וכשהמסך עולה, זהו מסוג המחזות שנשענים על עבודת במאי ושחקנים. לא כל השחקנים בהפקה הנוכחית מרשימים באותה מידה, לא כולם מציגים רמה אחידה לאורך כל ההצגה. מיכאל מושונוב ודאנה איבגי (אולי הליהוק הכי מפתיע כנינה, בניגוד לטייפקאסטינג שברירי וענוג בשלל הפקות עבר) היו בעיני משכנעים ואמינים יותר בחלקה הראשון של ההצגה מאשר בשני, שם נדמה היה לי כי העומס הרגשי המוטל על דמויותיהם היה קצת גדול עליהם. שלושה היו נפלאים בעיני: אסנת פישמן כארקדינה המלאה בעצמה אך בעצם כה ריקה מבפנים, ככוכבת מניפולטיבית, דורסנית ושתלטנית שמפחדת לאבד שליטה. רמי הויברגר כטריגורין הסופר המצליח שבתוכו פנימה אינו מרגיש מי יודע מה מוצלח, מין כנוע-ידוע שבעצם לא ממש כנוע. והילה פלדמן כמאשה מרירה-מקסימה שלובשת תמיד שחורים כיוון שהיא "באבל על חייה", יודעת כי נשים שותות יותר ממה שנדמה, מחליטה להתחתן כי אין לה אושר אז לפחות שיהיה בעל, ומבטיחה שאהבתה תתפוגג ברגע שתתרחק מאהובה. לא אהבתי את החלל העצום והמנוכר של במת אולם "נע לגעת", שכל צעד בו הדהד לצורך ושלא לצורך. גם התפאורה המינימליסטית והקרה לא הוסיפה בעיני דבר למחזה ואף להפך - יצרה תחושת ניתוק וריחוק מיותרים. מדובר במחזה העוסק בבני אדם המחפשים אינטימיות, קירבה ואהבה באחוזה כפרית פסטורלית. וילונות לבנים שקופים, כיסאות עץ של קולנוע מפעם ומרחבי במה ריקים וכהים לא יצרו מבחינתי אפקט של נופים מנומנמים על שפת אגם, לא תחושה של קירבה וגם לא של דחיסות אנושית.
שורה תחתונה:
ללכת בגלל צ'כוב המופתי, ואסנת פישמן, רמי הויברגר והילה פלדמן המצוינים.
"השחף", מאת אנטון צ'כוב, תיאטרון הבימה. נוסח עברי: יוסף אל דרור; בימוי: רמי הויברגר; תפאורה: לילי בן נחשון; תלבושות: עינת ניר; מוזיקה: אריק אביגדור; תאורה: נעה לב; וידאו ארט: לי ינור; עריכת וידאו: יאיר נחשון. משתתפים: אסנת פישמן, מיכאל מושונוב, רמי הויברגר, אורי אברהמי, דאנה איבגי, הילה פלדמן, אלי דנקר, רוי מילר, דוית גביש, שמעון כהן, מיכאל פרלין. ההצגה מועלית באולם תיאטרון "נא לגעת", נמל יפו. משך ההצגה: שעתיים וחצי, כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור:

יוסי גרבר: העיקר להמשיך לעשות

לקראת שידור: חודש אהבת סרטים

ביקורת קולנוע: אינוויקטוס

ביקורת ספר: אוכלי הגחלים

ביקורת תיאטרון: מראה מעל הגשר