ביקורת תיאטרון: וויצק

ייאמר מיד: "וויצק" איננה הצגה לכל המשפחה. אפילו לא למבוגרים במשפחה, אם הם רוצים ללכת לתיאטרון למען הבידור, ניקוי הראש או הכיף. "וויצק" הוא מחזה קשה שמעורר מחשבות קשות על החברה ועל היחיד מולה, על מנגנונים דורסניים ועל פרטים חלשים. מחזה שמעלה שאלות נוקבות על הקו המפריד והמבדיל בין טירוף לשפיות, מי המטורף ומה השפוי, על זכות המחאה ויכולת המחאה, על אלימות וקנאה, על המרדף האנושי אחרי סיפוק ואושר, על עוני ועושר והמלכוד האינסופי של החיים. "וויצק" הוא מחזה שנכתב על בסיס מקרה שהיה. סיפור של אדם עני ופשוט המשמש כמשרתו של קצין בחיל רגלים ובה בעת משמש גם שפן ניסויים בידי רופא שמתעלל בו פיזית ונפשית בשם המדע. הוא חי במרוץ מטורף מתוך ניסיון מתמשך וכושל להשביע את רצון כל הממונים עליו וגם לפרנס את האישה שהיא זוגתו, אם בנו שנולד מחוץ לנישואים. אלא שהאישה, מארי, אינה מסתפקת בוויצק ובמה שהוא מציע לה. היא רוצה לטרוף את החיים ונענית לחיזוריו של גבר אחר, רב המתופפים. וויצק, אכול קנאה, מושפל עד עפר מכל הסובבים אותו, הממונים עליו והממלאים את חייו, רוצח את מארי. ביכנר, כאמור, כתב את המחזה על בסיס סיפור אמיתי שעליו קרא בכתב עת רפואי. הוא עיצב את וויצק כאדם פשוט שמתנדנד על הקו שבין טירוף לשפיות אומללה, אדם מעורר רחמים וסלידה. מבנה המחזה נובע בעצם, או משקף, את הזיותיו של וויצק. אלא שביכנר מת לפני שסיים גרסה סופית של המחזה, ומכאן התפקיד המרכזי שיש לכל מי שלקחו על עצמם את משימת העלאתו וגם, יש להניח, חלק מכוח המשיכה הטמון במחזה המורכב והקשה הזה ליוצרי תיאטרון. איתי טיראן כבר הוכיח בשורה של תפקידים מרשימים ומגוונים בשנים האחרונות שהוא אחד השחקנים הצעירים הטובים ביותר (אם לא הטוב מכולם) שמסתובבים על במות התיאטרון. "וויצק" היא עבודת הבימוי-עיבוד הראשונה שלו, והבחירה הזו מעידה על התעוזה שלו ושל התיאטרון שאפשר לו את ההתמודדות עם מחזה שמראש איננו נמנה עם הז'אנר שובר הקופות.


"וויצק" של טיראן הוא חוויה תיאטרונית מזעזעת ונוגעת, הפקה מדהימה שאין בה תפקידים או פרטים קטנים או שוליים, הכול בה מאוחדים ומתאחדים לסך כול שהוא פיוט נדיר, עוכר שלווה ומרטיט. דורי פרנס הוא קוסם של מילים שעושה גם כאן קסם בטקסטים, שיוצאים בבהירות מפי כל השחקנים, שמדברים גם בשפת הגוף והפנים וכלי הנגינה המיוחדים. השירים של טום ווייטס משתלבים במחזה בתיאום מופלא, בהרמוניה תוכנית ומוזיקלית. כשוויצק רץ לשום מקום על גלגל הניסויים המרצד באורות כוזבים זה קורע לב, וכשכל הדמויות, כל אחת בדרכה, מלחשת את שמו באוזניו-באוזנינו, וויצק-וויצק, אווירת הפחד מטירוף המערכות עוטפת את האולם מכל כיוון. כשבצד אחד של הבמה מארי מתמסרת לרב המתופפים, בצדה השני עורך הרופא ניסויים בוויצק והכול ממשיך ומתנהל בכל מקום על הבמה בהקפדה על כל פרט ותנועה ומדגיש את מקבילית הזמן, חוסר הברירה והאין אונים של חיים שנדרסים ומתמשכים. כשוויצק רוצח את מארי, זהו מין מחול מוות מתואם של צבע, ולמרות שהאמצעים אמנותיים להפליא וכמעט סטריליים במובן מסוים (הוא לא נוגע בה ישירות), זה איום ונורא יותר מהרבה קרבות בימתיים ריאליסטיים לחלוטין. טיראן השחקן הוא וירטואוז שמוכיח שוב את הווירטואוזיות שלו בכל ניואנס קטן של שפת גוף, בכל מילה היוצאת מפיו. הוא מתמסר לוויצק הגיבור-קורבן שלו התמסרות טוטאלית. אבל גם כל הקאסט סביבו מדהים ומרשים. רותי אסרסאי כמארי הבוגדנית, מושא האהבה, הקנאה והאלימות, אלון דהאן כמפקד המשפיל, עודד ליאופולד כרב המתופפים החומד והחייתי, אורי רביץ כרופא המטריף ושמא המטורף וגם ערן מור, נועה שבתאי, גיל וינברג, ערן שראל ונדב רובינשטיין, שכל העוויה ועווית שלהם נחרטת בצופים. ראיתי את ההפקה הקודמת של "וויצק" בקאמרי, לפני כמעט 20 שנה (1991) בכיכובם של שולי רנד ואורנה כץ, בעיבוד ובימוי של רנה ירושלמי. זכרתי את ההפקה ההיא כמדהימה ומרשימה, כחוויה תיאטרונית קשה לצפייה ולעיכול שהותירה בי סימנים. חששתי קצת מההפקה הנוכחית, מההשוואה, אבל לשמחתי התבדיתי: ההפקה הנוכחית בעיבודו, בבימויו ובכיכובו של טיראן מרשימה וקשה לא פחות, אבל בצורה לגמרי אחרת.
שורה תחתונה:
חוויה תיאטרונית מדהימה ומאתגרת - רק למיטיבי לכת.
"וויצק", התיאטרון הקאמרי. מאת: גאורג ביכנר, תרגום: דורי פרנס. עיבוד ובימוי: איתי טיראן; במאי משנה: אלון טיראן; תפאורה ותלבושות: טל שחם; ניהול מוזיקלי: נדב רובינשטיין; עיצוב תאורה: יעקב סליב; הדרכה וייצור כלי נגינה: שלמה שביט; עיצוב תנועה: גיא אלון; הדרכה קולית: דוקי עצמון; הדרכה ומוזיקה לכלי הקשה: אסף רוט. השירים המושמעים בהצגה מאת טום ווייטס וקתלין ברנן, תרגום: דורי פרנס. משתתפים: איתי טיראן, רותי אסרסאי, אלון דהן, אורי רביץ, ערן מור, עודד ליאופולד, גיל וינברג, נועה שבתאי, ערן שראל, נדב רובינשטיין. משך ההצגה: שעה ו-30 דקות, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: גנב עירוני

ביקורת ספר: אדום החזה

ביקורת תיאטרון: רביזור

ביקורת קולנוע: וול סטריט: הכסף מדבר

ביקורת ספר: עדיין אליס