ביקורת תיאטרון: טרטיף

את הקומדיה הסאטירית "טרטיף" כתב מולייר במאה ה-17, ומאז ועד היום היא לא מפסיקה לעלות על בימות העולם, לדבר אל הקהל ולהציב מולו מראה עכשווית-תמיד. גם בישראל, ההפקה הנוכחית, של בית ליסין, היא כבר השמינית במספר. והיא נראית ונשמעת רעננה, עוקצנית, משעשעת וכובשת כאילו הייתה זו פעם ראשונה שהמחזה זוכה לפרשנות ולבמה.

מעשה באורגון, אציל רב ממון וגינונים, השולט בביתו ביד רמה, שנשבה בקסמיו של טרטיף, נוכל המתחזה לאיש דת הטוען כי בזכות קשריו הישירים עם היושב במרומים - וגם תמורת אי אילו הטבות, מתנות ומזומנים - יראה לאורגון את האור ואת האושר. כל בני ביתו של אורגון - אשתו (השנייה) הסקסית מריאן, בנו ובתו הבוגרים, המשרתת דורין - שבעצם מנהלת את הבית ואת יושביו - ואפילו אמו של אורגון, כולם רואים את פרצופו האמיתי של טרטיף ואת אחיזת הצבת שבה לפת את אבי המשפחה, אך אינם מצליחים לגרום לאורגון לצאת מעיוורונו.

מרוב הערצה וכריכוּת, אורגון מבטיח לטרטיף כאישה את בתו, המאוהבת באחר, לו גם הובטחה. בדרך הוא ממשיך להעביר לטרטיף את רכושו, אבל טרטיף, מה לעשות, נמשך בעצם למריאן, אשתו של אורגון, והיא זו שבסופו של דבר מוכיחה לבעלה מיהו באמת טרטיף, בקנוניית פיתוי שתופסת את הנוכל עם המכנסיים למטה (גם מילולית). כל זה, כמובן, מוקצן, מוטרף וזוכה בפרשנות של הבמאי אודי בן משה לגרסה מאוד תיאטרלית וצבעונית (תלבושות ותפאורה של מאור צבר וכנרת קיש בהתאמה, תלושות מזמן וממקום ספציפיים אבל בניחוח מזרחי מסולסל, ובהתאם גם המוזיקה של אבי בללי), גרסה מאוד רעננה, רוויה בנגיעות עכשוויות רלוונטיות, מלאה מרץ, חן, אנרגיה, ברק ולהט.

בן משה, שחתום על שורה של הצלחות, וביניהן גם מספר מחזות של מולייר ("בית ספר לנשים", "החולה המדומה"), מחולל גם כאן את הקסם התיאטרוני שבו כל חלקי הפאזל באמנות הזו מסתדרים במקומם בהתאמה מופלאה ויוצרים תמונה גדולה מרהיבה ומהנה. "טרטיף" בגרסה שלו שוטף בקצב הנכון, מצחיק - גם ברמה הפיזית - אבל לא וולגרי, מודע לעצמו אבל לא בהתחכמות מיופייפת, מלא חן אבל לרגע לא מתחנחן. התוצאה היא עוד הוכחה לכך שאיכות, לא זו בלבד שאיננה מילה גסה, היא גם הולכת נפלא עם צחוק והנאה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

מבצע את כל זה בדייקנות מתוזמרת היטב אנסמבל שחקנים שעושים את מלאכתם היטב ומצליחים לבדר ולשעשע את הקהל, בלי לטשטש או להחביא את הסאטירה העוקצנית בקומדיה שהיא גם מאוד פיזית. תענוג לראות את ששון גבאי מתמסר לדמותו הפתיה-מתפתה של אורגון בכל נימת קול נוסק-מתחנף-מייבב ובכל תנועה והעוויה של גופו ופניו רבי ההבעה. ממיה דגן די מצופה להצטיין בתפקיד דורין הערמומית-מניפולטיבית, ולזכותה ייאמר שהיא עומדת בכל הציפיות בקלילות ובכושר נפלא. מי שהפתיע אותי ביכולות קומיות וביצירת דמות מופרכת-מוכרת של רב-נוכל רב-קסם הוא נמרוד ברגמן, העושה מטעמים מדמותו של טרטיף. גם פלורנס בלוך כאמו של אורגון, עם חיזוק של ריפוד חזה וישבן, גונבת סצנות בלי מאמץ לשמחת הקהל.

אבל הכוכב הגדול באמת של ההפקה הזו הוא בעיני התרגום של אלי ביז'אווי, תרגום מחורז וממושקל - משימה קשה שבעתיים מ"סתם" (ברור שאין סתם, אבל נגיד) תרגום טוב. ביז'אווי הולך ומבסס את מקומו בצמרת מתרגמי התיאטרון בישראל, ו"טרטיף" הוא עוד הוכחה עד כמה מעמדו זה מוצדק. המוליירית העברית שיצר יושבת בטבעיות בפי כל השחקנים, קולחת, מדוברת (לא פשוט כשמדובר בטקסט מחורז), שנונה, חדה ועוקצנית מבלי להיות לרגע מתחכמת, מנדנדת או "אוֹבֶּר-חוֹכֶמִית". ביז'אווי היטיב לחבר את הטקסטים לא רק לעברית עכשווית רהוטה ואיכותית, אלא גם לקונטקסט של הסביבה התרבותית המוכרת לנו.

ואגב עברית רהוטה ואיכותית: אל תטעו, זה לא אומר פלצנית, זו עברית שהיא מאוד בגובה העיניים, אבל למי שלא שם לב - גובה העיניים נמצא רחוק מאוד מעל לגובה פניה של שלולית הרפש הלשוני שבה מתפלשים יותר מדי פטפטנים עילגים ודלי שפה. מה שביז'אווי עשה ל"טרטיף" איננו עבודת תרגום, אלא מעשה אמנות.

שורה תחתונה: תיאטרון איכותי בכיף.

"טרטיף", תיאטרון בית ליסין. מאת: מולייר; תרגום: אלי ביז'אווי; בימוי: אודי בן-משה; תפאורה: כנרת קיש; תלבושות: מאור צבר; תאורה: קרן גרנק; מוזיקה: אבי בללי. משתתפים: ששון גבאי, מיה דגן, נמרוד ברגמן, הדס קלדרון, פלורנס בלוך, ארז וייס, אור בן מלך, לורין מוסרי, שלומי טפיארו, דודי בן סימון, אלון נכטינגל, ארז שפר. משך ההצגה: שעה ו-40 דקות, ללא הפסקה

עוד על תיאטרון:

פאניקה

וניה, סוניה, מאשה ושפיץ

חיזור גורלי

חשמלית ושמה תשוקה

רוצים להתעדכן באירועי תרבות, לקרוא המלצות על מופעים או להמליץ על מופע טוב שראיתם? לקהילת פנאי ותרבות: לחצו