ביקורת תיאטרון: יונה ונער

"יונה ונער". צילומים: גדי דגון

שניים מהמוכשרים ומהבכירים בתיאטרון גשר, יבגני אריה (הבמאי והמנהל האמנותי רב הקבלות של התיאטרון) ורועי חן (מתרגם, סופר ודרמטורג התיאטרון), חברו יחד לעבד לבמה את רב המכר של מאיר שלו, "יונה ונער". משימה שמראש נראית שאפתנית ומאתגרת, אבל בהרכב הזה - גם מעוררת ציפייה והבטחה. למרבה הצער, ההבטחה הפעם נכזבת, למרות מה שנדמה כניסיון כן של היוצרים לשמור אמונים לרומן ולרוחו. סיפור המחזה נע בין הווה לעבר ולעבר רחוק עוד יותר; בין מדריך התיירים יאיר, המטפל באמו הקשישה ונזכר בילדותו, לבין קשר שנרקם בין נער קיבוצניק המכונה התינוק, לבין ילדה תל אביבית, ששניהם מטפלים ביוני דואר ש"יונה ונער". צילומים: גדי דגון

שניים מהמוכשרים ומהבכירים בתיאטרון גשר, יבגני אריה (הבמאי והמנהל האמנותי רב הקבלות של התיאטרון) ורועי חן (מתרגם, סופר ודרמטורג התיאטרון), חברו יחד לעבד לבמה את רב המכר של מאיר שלו, "יונה ונער". משימה שמראש נראית שאפתנית ומאתגרת, אבל בהרכב הזה - גם מעוררת ציפייה והבטחה. למרבה הצער, ההבטחה הפעם נכזבת, למרות מה שנדמה כניסיון כן של היוצרים לשמור אמונים לרומן ולרוחו. סיפור המחזה נע בין הווה לעבר ולעבר רחוק עוד יותר; בין מדריך התיירים יאיר, המטפל באמו הקשישה ונזכר בילדותו, לבין קשר שנרקם בין נער קיבוצניק המכונה התינוק, לבין ילדה תל אביבית, ששניהם מטפלים ביוני דואר של הפלמ"ח; בין מה שנהפך לרומן קצר ימים בין השניים, שנהפכים לנאהבים צעירים בקרבות מלחמת השחרור, לבין חייה הבוגרים של אותה צעירה שבגרה.

הרבה תנועה קדימה ואחורה על פני תקופה של כשישים שנה עושים העלילה וגיבוריה. יוצרי המחזה בחרו לגשר על הפערים הללו בזמן, במקום ובאירועים בעזרת קטעי "סיפור", שבהם הדמויות עצמן נהפכות למספרות מהצד, אשר מבקשות במונולוגים פרונטאליים קצרים לסגור פערים, לתת רקע והסברים לתכונות, לאנשים ולאירועים. וזו בעיני המכשלה העיקרית של ההצגה, שנהפכת בגלל הערבוביה הזו למשהו שמזכיר בעיקר ילדים המשחקים ב"נגיד ש...". בגיל חמש זה נחמד; על במת תיאטרון בהצגה למבוגרים, לאורך שעתיים, זה נראה ונשמע כמו שעת סיפור למבוגרים בשילוב משחקי כאילו ילדותיים. זה מאולץ, לא משכנע, לא נוגע, לא מאפשר לצופים להיכנס באמת לסיפור או לחוש משהו (התרגשות, אמפתיה, סימפתיה) כלפי הדמויות. 

השימוש שעושה אריה באמצעים תיאטרליים שונים (שבכאלה ובדומים להם כבר השתמש בעבר, בצורה הרבה יותר הולמת ומוצלחת), אשר אמורים להוסיף למחזה רובד פיוטי ועמוק, נראים כאן בעיקר כקישוטים מלאכותיים, אולי גם בגלל העובדה שהמחזה נע בין ריאליזם בימתי לבין שעת סיפור למבוגרים. היונים האנושיות, הסדינים הלבנים המתנפנפים, האביזרים הבימתיים, החול השחור - כולם קצת ערטילאיים מדי ולא נדבקים ליריות, לג'יפ הדוהר, לשירי הפלמ"ח, למשפחה על החוף, למלחמה ולפן המציאותי שבסיפור. 


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


הנרי דוד מגלם את התינוק, ילד שגדל בקיבוץ עם המדינה שבדרך, יפה בלורית, חדור מוטיבציה ואופטימיות, שנהרג במלחמת העצמאות ונשאר צעיר ותמים לנצח. קצת כמו כינויו במחזה - התינוק - גם דוד מעצב דמות ילדותית יותר מנאיבית, מה שלא תורם לאמינותה.

אפרת בן-צור נדרשת להיות כמעט הכול במהלך השעתיים של ההצגה: ילדה סקרנית וקצת נודניקית, מתבגרת חולמנית, נערה אסרטיבית, נאהבת צעירה, לוחמת עזת רוח, אישה אסרטיבית-מניפולטיבית מפוכחת, אם לילדים, קשישה שבעת תלאות וסוגרת חשבונות. אלה ממדי ענק של תפקיד ודמות, אשר בכל מקרה הולמים יותר זירה ספרותית מאשר בימתית, שמוגבלת בזמן ובאמצעים (גם חזותיים, בנבדל מקולנוע, למשל). על אחת כמה וכמה במחזה בעל מבנה בעייתי כמו זה, שבו בן-צור נעה כמטוטלת בין תקופות, מעמדים ומצבי נפש של הדמות. הילדה והמתבגרת שלה מתיילדות מאוד ודי היפראקטיביות, הגרסה הבוגרת של הדמות גם היא חסרת מנוח, מוחצנת וקולנית, והקשישה - לא באמת קשישה אלא בעיקר אפרת בן-צור עם פאה. 

שורה תחתונה: עוד מקרה שבו הספר עדיף בהרבה על ההצגה. 

"יונה ונער", תיאטרון גשר. עיבוד: רועי חן, יבגני אריה, על פי רומן מאת מאיר שלו; בימוי: יבגני אריה; תפאורה: סמיון פסטוך; תלבושות: אולה שבצוב, סמיון פסטוך; מוזיקה: אבי בנימין; ניהול מוזיקלי: נדב רובינשטיין; תאורה: אלכסנדר סיקירן; כוריאוגרפיה: יחזקאל לזרוב; סאונד: ארקדי בוגדנוביץ'. משתתפים: הנרי דוד, אפרת בן-צור, אלון פרידמן, גלעד קלטר, יובל ינאי, נועה קולר, נטשה מנור, דודו ניב, יבגני טרלצקי/אלכס סנדרוביץ, בוריס אחנוב, רות רסיוק, פיליפ דולב/וניה דולב ואחרים. משך ההצגה: שעתיים, כולל הפסקה 



לקהילות פנאי:

לחצו