ביקורת תיאטרון: ינטל

יצחק בשביס-זינגר כתב סיפור קצר טעון, רב משמעויות ורבדים, "ינטל בחור ישיבה". סיפורה של בת רב בעיירה קטנה בפולין של סוף המאה ה-19 המבקשת לפרוץ גבולות מגדר, דת וחברה כדי ללמוד תורה. אחרי מות אביה עוטה ינטל זהות גברית, עוזבת את עיירתה ומצטרפת לישיבה כאנשל, תלמיד חכם. אנשל נעשה בן חברותא ללימוד ובכלל של אביגדור, עוד תלמיד חכם עם סוד אישי מעיק, והיחסים ביניהם מתהדקים ומסתבכים. כשאירוסיו של אביגדור עם אהובתו הדסה מתבטלים, אנשל נושא אותה לאישה במקומו, ומאפשר בכך את המשך קיומו של המשולש. אבל בחלוף הזמן מבין אנשל-ינטל שהמצב לא יוכל להימשך ומגלה לאביגדור את האמת. הגילוי אמנם מקרב אותם מאוד, אך גם מרחיק אותם סופית ולנצח זה מזה, כי ינטל בוחרת להמשיך לחיות כאישה בסתר ותלמיד חכם בגלוי, במקום לחזור להיות אישה בגלוי ואולי תלמידה בסתר. מי שאינו זוכר את הסיפור ממש ככה - לא נורא, זה ודאי מפני שהוא זוכר בעיקר את גרסת ברברה סטרייסנד לסיפור מהסרט שיצא ב-1983, שבו קיבל הסוף תפנית סכרינית-אופטימית כמקובל בסרטים הוליוודיים. יותר משהסרט זכור כסיפור של ינטל, הוא זכור כסרט של סטרייסנד, לרבות ביצועיה לשירים שנכתבו לו, שהמזוהה בהם הוא "אבא...". קדם לסרט המוזיקלי של סטרייסנד מחזה נטול שירים ושמאלץ, שאותו עיבדו לפי הסיפור בשביס-זינגר עצמו ולאה נפולין, אשר עלה בברודוויי ב-1975. אותו מחזה הועלה בקאמרי (השותף עם תיאטרון חיפה לגרסה החדשה) בשנת 1980, בעיבודו של יעקב שבתאי ובבימויו של חנן שניר, כשאת ינטל גילמה ג'יטה מונטה. עכשיו מביא הבמאי משה קפטן גרסה חדשה למחזה המוגדרת כ"הצגה מוזיקלית", כלומר הצגה עם שירים, שזה קצת שונה ממחזמר במובן המקובל של המונח. האבחנה במקומה. קפטן, שכתב את העיבוד ביחד עם דן אלמגור, שכתב גם את הפזמונים, השכיל להשתמש בקטעי השירה בעיקר כאמצעי להבעת רגשות, רחשי לב, לבטים ומחשבות של הגיבורים, ובכך העניק להם תפקיד הולם וחילץ אותם מהסד של צורך מאולץ להשתלב ברצף אירועי העלילה. שירי ההצגה, אגב, למעט "אבא..." הכה מזוהה, אינם השירים מהסרט.


כל השירים מעניקים לאולה שור-סלקטר הזדמנות להפגין את קולה המרהיב ואת שליטתה הנפלאה בו, ומעניקים לצופים הזדמנות להתפעל מהשחקנית הצעירה והרבגונית, שלא רק יודעת לשיר ולהגיש שיר (זה לא אותו הדבר), היא גם משכנעת במשחקה הטבעי (בתפקיד שונה לגמרי מקשת התפקידים המגוונים והמצוינים שעשתה מ"אנטיגונה" ועד "הנפש הטובה מסצ'ואן"), והיא פרפורמרית מעולה ובעלת נוכחות בימתית כובשת ורבת עוצמה. יחזקאל לזרוב הוא אביגדור שלצדה, וניחן גם הוא בשפע של כריזמה בימתית. וכשהוא מניף את גלימתו ובתנועות קצת חתוליות וחינניות פוצח במחול, מבליח מגופו של השחקן המוכשר הזה גם הרקדן המרשים שהוא (ומתפקד בהפקה הזו גם ככוריאוגרף). העיבוד של קפטן ואלמגור הולם את מידות הז'אנר המוזיקלי, המכוון בעיקר לחוויית השואו ואינו יכול, ולכן אולי עדיף גם שאינו מתיימר, להכיל את כל פוטנציאל המטען שבמקור. קפטן, כבמאי מיומן ומנוסה של הז'אנר, הצליח גם הפעם ליצור הפקה מסוגננת, מהוקצעת ומלוטשת, עד אחרון שחקני המשנה. מבחינתי, רגעים כמו האטיוד הקומי של צמד החייטים או המפגן הקצרצר של ישבנים חשופים (ונאים כשלעצמם) היו מסוג ה"טריקים שחייבים להכניס לשואו", אבל זהו, שבהחלט אפשר היה בלעדיהם. בעיני הם לא תרמו מאומה (ומי שמצמץ פספס את הישבנים) - אבל זה בקטנה, כמו שאומרים.
שורה תחתונה:
לחובבי הז'אנר, יידישקייט, ובעיקר בגלל אולה שור-סלקטר.
"ינטל", הצגה מוזיקלית לפי סיפור קצר מאת יצחק בשביס-זינגר שעובד לבמה בידי לאה נפולין ויצחק בשביס זינגר, הפקה של התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה. נוסח עברי: דן אלמגור ומשה קפטן; בימוי: משה קפטן; פזמונים: דן אלמגור; מוזיקה מקורית וניהול מוזיקלי: יוסי בן-נון; כוריאוגרפיה: יחזקאל לזרוב; תפאורה: רוני תורן; תלבושות: אורנה סמורגונסקי; תאורה: פליס רוס; מפיק: חיים סלוצקי. משתתפים: אולה שור-סלקטר, יחזקאל לזרוב, אילנית גרשון, עירית קפלן, יואב בר לב, אבי טרמין, הילה סורג'ון, אביטל לבני, דיויד בילנקה ואחרים

עוד על תרבות ובידור:

לקראת שידור: בדרך הביתה

ביקורת קולנוע: חמש שעות מפריז

ביקורת ספר: ילדי המלך

ביקורת ספר: ילד 44

ביקורת ספר: סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

ביקורת תיאטרון: הרפר ריגן