ביקורת תיאטרון: כולם היו בני

המחזאי האמריקני ארתור מילר כתב את "כולם היו בני" לפני יותר משישים שנה. כשהייתי בתיכון מילר והמחזה כבר נחשבו לקלאסיקה מודרנית, והמחזה היה חלק מתוכנית הלימודים. רגע אחרי שג'ו קלר היה בחומר לבגרות, ראיתי את ההצגה בהפקת הקאמרי, ואת החוויה לא שכחתי מאז. שבתי וראיתי את המחזה לפני כ-12 שנה, בהפקת בית ליסין, שגם היא מתויקת בזיכרוני. עכשיו הגיעה תורה של ההפקה המשותפת לתיאטרון הקאמרי ולתיאטרון חיפה, בבימויו של משה נאור ובתרגומו של יוסף אל דרור, ובעיני זו ההפקה הטובה מבין אלה שראיתי. זה מתחיל בתרגום הנפלא של יוסף אל דרור, שמצליח לשתול מציאות אמריקנית של שנות הארבעים של המאה העשרים בעברית מדוברת בת זמננו, כזו שהיא בהירה וקומוניקטיבית ובה בעת איננה מזייפת תקופות ותרבויות. בתרגום שלו הכול נשמע נכון וטבעי, קולח ורהוט, חד, שנון וכואב, מתעמת ומרגש. התרגום הזה הוא אחד המפתחות שהופכים את הטקסט של המחזה לנגיש ונוגע כאן ועכשיו, בדיוק כפי שהיה בעבר, ובעבר הרחוק עוד יותר, שבו נוצר. הבמאי משה נאור, נאמן לריאליזם של המחזה, יצר בעזרת השחקנים הצגה שהיא פיסת חיים אותנטית, כמו תצלום מתוך אלבום משפחתי: אמנם מציאות מפעם, אבל כזו שקשורה, נוגעת, שייכת ומשליכה גם על ההווה. "כולם היו בני" היא דרמה משפחתית וסיפור של דילמה מוסרית וחברתית. ג'ו קלר הוא תעשיין אמיד, יצרן חלקי חילוף למטוסים, שגר בעיירה קטנה, שבה הכול מכירים את כולם, עם רעייתו קייט. בנם הבכור, לארי, נעדר שנים, מאז נעלם במטוסו במלחמת העולם השנייה. שותפו לשעבר של ג'ו יושב בכלא בגלל חלקי מנוע פגומים שיוצרו במפעל שלהם וגרמו לנפילתם של 21 מטוסים. כריס, הבן הצעיר במשפחת קלר, מזמין את אן לביקור בבית הוריו. כריס מאוהב באן, שהייתה בעבר חברתו של לארי והיא גם הבת של שותפו המורשע של ג'ו. אלא שהעניינים מסתבכים: קייט, אם המשפחה, מסרבת להכיר בעובדה שלארי נהרג, על כל המשתמע מכך; ג'ו חושש מהאפשרות שאן נוטרת לו בגלל אביה ובכלל, חושש להעיר שדים מרבצם; כריס, המבקש לממש בגלוי את אהבתו לאן, נאיבי עד כדי צדקנות, אינו מסוגל להעלות בדעתו אפשרות למציאות אחרת; ולתוך סיר הלחץ הזה מגיע גם אחיה של אן, ג'ורג', הישר מביקור אצל האב האסיר.


זוהי דרמה טעונה שהיא באופייה הצגה של שחקנים. שלושת השחקנים הראשיים - נתן דטנר, לאורה ריבלין ואוהד קנולר - מצליחים לחולל את הקסם הבימתי של התיאטרון, זה שגורם לצופה חוויה רגשית עזה ובלתי אמצעית. ג'ו קלר של דטנר הוא חזק ושרמנטי, בדרן ותחמן, חלש ורמאי, מעורר פלצות וחמלה, מחבק ומתחנן, מקסים ודוחה. דטנר, במפגן מרהיב של משחק, מצליח להכיל ולהקרין את כל הקשת האנושית שחבויה בדמות המורכבת הזו. לאורה ריבלין מפליאה בדרכה בגילום האם המתכחשת למציאות, שאולי בעצם רואה אותה טוב מכולם, אישה שעושה רושם של עפיפון ועלה נידף ובעצם יש בה פיכחון וכוח שאין בכל החזקים והנחושים סביבה. היא מיזוג הניגודים, שבוראת קיום אפשרי במציאות בלתי אפשרית, ובעיצובה של ריבלין היא החלשה הכי חזקה והחזקה הכי חלשה. אוהד קנולר מגלם את כריס, האיש הצעיר שגדל בבועה המשפחתית, הבחור הטוב, שאין עצם רעה בגופו או מחשבה מרושעת במוחו. קנולר מתמודד היטב עם הדמות הכמעט חיובית מדי של כריס, מצליח להימנע מלהפוך אותו לצדקן מתחסד ומעצבן, ומצליח גם אחרי השבר הגדול שכריס עובר לטלטל אותו על סף תהום ההתפכחות בצורה אמינה ומרגשת, מבלי לגלוש לפומפוזיות מלודרמטית. גם ישי גולן כג'ורג', אחיה של אן, תורם את שלו למטען הכאב של ההצגה, בהופעה שמקרינה כנות מיוסרת. התפאורה (לילי בן נחשון) והתלבושות (אורן דר) הולמים היטב ומשלימים את המסע הריאליסטי הזה בזמן, שנוגע גם במציאות החיים העכשווית, בסוגיות של סגידה לכסף וחמדנות, יחס החברה למתעשרי מלחמה, ציפייה אינסופית לנעדרים, השפעות של פשע על משפחה וחברה, ועוד. זה מפעם, וזה עכשיו.
שורה תחתונה:
הפקה משובחת של מחזה מצוין, חוויה של תיאטרון טוב.
"כולם היו בני", התיאטרון הקאמרי, תיאטרון חיפה. מאת: ארתור מילר. תרגום: יוסף אל דרור; בימוי: משה נאור; תפאורה: לילי בן נחשון; תלבושות: אורן דר; מוזיקה: רן בנגו. תאורה: חני ורדי. משתתפים: נתן דטנר, לאורה ריבלין, אוהד קנולר, נטע גרטי, ישי גולן, ירון מוטולה, אפרת ארנון, דיויד בילנקה, כנרת לימוני. משך ההצגה: שעתיים וחצי, כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: בדרך אל החתולים

ביקורת תיאטרון: שם פרטי

ביקורת ספר: כלאדם

ביקורת קולנוע: טעם החיים

ביקורת תיאטרון: זהר

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות