ביקורת תיאטרון: כולם רוצים לחיות

"כולם רוצים לחיות". צילומים: גדי דגון 

הבמאי אודי בן משה כבר הוכיח שיש לו מגע קסום כשזה מגיע לחנוך לוין - ע"ע "הרטיטי את לבי" (בתיאטרון הקאמרי) המצוינת ועטורת הפרסים. עכשיו הוא מחולל שוב את הקסם הזה ב"כולם רוצים לחיות", הפקה שאליה קיבץ עוד שלושה יוצרים ושחקן מרכזי אחד מ"הרטיטי" המוצלחת ההיא: את השחקן רמי ברוך, את קרן פלס שיצרה את המוזיקה המקורית, לילי בן נחשון שעשתה את התפאורה ועפרה קונפינו שעיצבה את התלבושות. "כולם רוצים לחיות" מוגדרת כקומדיה, אבל היא גם פנטזיה וקצת סאטירה, והכול לגמרי מחובר לחיים ולאמת ולפחדים הכי גדולים, קטנים ומגוחכים של כולנו. כי לוין הוא מחזאי ענק שיודע לשתול אמיתות לגמרי רציניות ומשחזות בתוך קומדיות מאוד מצחיקות, ובן משה יודע ומצליח שוב להנגיש אותו בכיף גדול לכול.

כולם רוצים לחיות היא הדרך החיובית - חצי הכוס המלאה - להגיד שאף אחד אינו רוצה למות. ועם הדילמה הזו בדיוק מתמודד גיבור המחזה פוזנא, בעל אחוזה שמלאך המוות - מו?וצקי - בא לבקרו באופן בלתי צפוי ומוקדם מהמצופה, ובגלל טעות כתיב ברישום בפנקסו של מווצקי, פוזנא מקבל השהייה לימים קצובים, בתנאי שיביא מחליף שיאות למות במקומו. פוזנא מתחיל במרוץ נגד הזמן לאתר מחליף, ובדרך מנסה לשדל, לתחמן, לאיים, לשכנע ולהתחנן בפני רבים וטובים, וטובים פחות, למות במקומו. כולם בעיניו מועמדים ראויים, החל בחלכאי ונדכאי העיר, עד הוריו הקשישים וילדיו הרכים, שלא לדבר על אשתו, שהוא אינו רוחש לה עודפי אהבה.

שבטים

חברים של חברים

רוצים להתעדכן באירועי תרבות, לקרוא המלצות על מופעים או להמליץ על מופע טוב שראיתם? לקהילת פנאי ותרבות: לחצו